אתה הלכת.
אתה הלכת.
אתה הלכת, והשארת אותי שם, לבד.
אתה השארת אותי עומדת שם בחושך, בגשם, כשהטיפות מתערבבות עם הדמעות על הפנים. השארת אותי שם לבד עם הזיכרונות.
אמרת שאתה לא יכול יותר, שאתה לא רוצה את הזיכרונות איתי יותר.
אמרת שאתה צריך זמן לחשוב, לבד, עם עצמך.
ואני האמנתי. כי זה היית אתה.
הרגשתי שהנשמה שלי יוצאת לי מהגוף. אני ראיתי אותה. נערה לא יפה במיוחד, עם שיער חום וארוך שהיה פרוע. נערה לבושה בשמלה לבנה וארוכה, שנצצה בחשכה. היא השמיעה קול חרישי. כשהתקרבתי לשמוע אותו, גיליתי שהיא בכתה. כשהרימה אלי את מבטה בתדהמה ראיתי שלחייה שחורות. האיפור שעיטר את פניה במיוחד בשבילך נמרח עכשיו בגשם, כמו הלב שלה. כמו הלב שלי.
הנערה הלכה. היא יותר רחפה מאשר הלכה. נוגעת – לא נוגעת בדשא הרטוב והמעקצץ שמתחתיי. שמתחתיה.
היא חיפשה אותך. חיפשה אותך שם, בין הצללים. חיפשה אחר הלב שלך, שהבטחת שתמיד יהיה שלה ושתמיד יהיה איתה. היא חיפשה את הנשמה שלך, הנשמה שהכירה הכי טוב בעולם. הנשמה שידעה שהיא צחורה וטהורה, נשמה שלא תעשה אף פעם רע לאף אחד.
היא חיפשה את העיניים היפות שלך בין הצללים. עיניים תכולות שמנצנצות לאור הירח, שאורן נשבר בגשם, עיניים שננעצות בה בכל פעם שהיא נכנסת לחדר. היא חיפשה אותן. היא חיפשה אותך. אני חיפשתי אותך. שוב ושוב, כדי לדעת שאתאכזב כל פעם מחדש.
כשהדמעות נפסקו לפתע, היטשטשה הנשמה הלבנה. היא התפוגגה מול עיניי, והפכה לגל של ניצוצות לבנות שעפו לעברי. כשנשמתי הרגשתי אותן ננעצות בחזי, חודרות לליבי ומפוצצות אותו מבפנים, כמו שאתה עשית.
השיער שלי נרטב כולו, עכשיו הוא נראה שחור ונדבק לפניה הרטובות, הן מהגשם והן מדמעות.
בגדי רטובים ודביקים, כבדים על עורי ומעיקים עלי. אני רוצה ללכת מכאן, לחזור הביתה לחום. אני לא יכולה. אני לא רוצה. אני רוצה לשבת כאן ולחכות לך. כי אני יודעת שתחזור. אתה תמיד אמרת שכשתלך אתה תחזור. אז למה אתה לא חוזר?
כשאני תולה את מבטי באוויר הלילה השחור, אני רואה משהו עמום מולי. כשאני מתרכזת ומכווצת את עיני אני מגלה שזה משפט. הוא מוכר לי. הוא מוכר לעיניים שלי, הוא מוכר לאוזניים שלי, הוא מוכר ללב שלי. זה המשפט שאתה אמרת כשהלכת. שש מילים זוהרות באור עמום בלילה השחור.
אני לא יכול יותר לאהוב אותך.
אני עוצמת חזק את העיניים, מנסה להעלים ממוחי את המשפט הנורא הזה. במקומו אני רואה משהו אחר. אני ואתה, בחדר. הכל חשוך. לא, רגע, אני רואה אור. זהו אור צהבהב חמים מפינת החדר. אני זוכרת את היום הזה. ואתה?
אני לא חושבת שאי פעם אשכח אותו. באת לקחת את המחברת שלך אחרי שלוויתי אותה ממך כדי להתכונן למבחן. היינו בני 13. לא להאמין שכבר עברו שלוש שנים מאז. אני לא מאמינה. ואתה?
אני מתרכזת בתמונה, שמתבהרת מול עיני העצומות. אני ואתה על המיטה. אני אוחזת את מחברתך קרוב לליבי, בעודך יושב מולי. אני מקפלת את רגלי ומסתכלת על פניך. פעם על עיניך, ופעם על שפתיך. ככה ראיתי שעושים בסרטים לפני שמתנשקים. מסתבר שהסרטים לא טעו. אתה התקרבת אלי, מצמיד את שפתיך לשפתי. נשימתי נעתקת עכשיו, בזמן שאני צופה בתמונה המוכרת עד כאב, בדיוק איך שהיא נעתקה אז, כשזה קרה באמת.
טעמך המתוק מתעורר בפי. אני מרימה יד אל שפתי, טועמת אותך בלשוני. הטעם שהשארת שם מוכר וזר. כל כך אתה שכואב לי הלב. הוא נצבט, הוא מסתחרר, מסתובב במהירות שלא ידעתי שקיימת בכלל, מהירות שנושאת אותי לתמונה אחרת. אני מתרכזת חזק, לא רוצה לאבד אצלי את מה שנשאר ממך. אני רואה אותך. ואז אותי. שנינו עומדים זה מול זה, שותקים. אתה מסתיר משהו מאחורי גבך, אני מנסה להזכר מה זה היה. אתה מדבר, שפתיך זזות אך מילותיך לא נשמעות. אני לא יכולה לשמוע שוב את הקול שלך. העיניים שלי נוצצות בתמונה, אני בטוחה שהעיניים שלי נוצצות גם עכשיו. אם היית פה לידי בטוח היית אומר שכן, ואז הייתי מלטף את לחיי ואומר שאני הילדה הכי יפה בעולם, למרות שאני יודעת שאני לא.
אני מעביר את ידך קדימה, אוחז במשהו. הוא ארוך ודק, חלקו העליון כפקעת אדומה. זה ורד. אני זוכרת את זה. זה היה ביום ההולדת שלי, בגיל 14. אני זוכרת את מה שאמרת, שהלכת לקנות לי מתנה והיא נשברה בדרך אלי. היית נבוך. גם בתמונה הפנים היפות שלך מאדימות. כתם סומק מתפשט על לחייך, תמיד אמרתי שאני אוהבת את הדרך שבה אתה מסמיק. אתה כזה חמוד ככה.
התנצלת, שוב ושוב על כך ששברת את המתנה שלי. לא היה לך עוד כסף למתנה חדשה, אז קטפת לי ורד מהשיח שאמא שלך הכי אוהבת, זה שאם היא תדע שקטפת את הפרח ממנו היא תהרוג אותך.
אני צחקתי, אני צוחקת גם עכשיו. בתמונה אני מחייכת חיוך ענק ומדביקה לך נשיקה על הלחי, שמיד אחריה הופכת לנשיקה על השפתיים שלך.
פקחתי את העיניים. הרגשתי את הנשימה החמימה שלך על העורף שלי. הסתובבתי סביבי, מצפה לראות אותך שוב. לשמוע את הקול שלך, ולטעום אותך על שפתי, והפעם באמת.
החושך היה הדבר היחיד שראיתי. ואז נזכרתי.
נזכרתי שאתה הלכת.
והפעם לתמיד.
תגובות (13)
ואווווו לורין את כותבת פשוט יפה מאוד מאוד אהבתי את הסיפור
את הסיגנון כתיבה שלך בכלל את משהו מיוחד מדרגת 5
ובהצלחה =)
אוהבת שרית
תודה רבה שרית ♥
ואווו….! השארת אותי בלי מילים..
זה כל כך יפה! התהפנטתי למסך פשוט!
אני ממש מקווה שתזכי, כי זה באמת מושלם.
את כותבת ממש יפה, יש לך כישרון!
ממש אהבתי :)
תודה רבה תמי, אני שמחה שאהבת:)
זה… זה מדהים כל כך.. איך את כותבת לך?
ברור שתזכי, אין פה שאלה!
ומזל טוב שזה בבחירת העורכים, מגיע לך :)
תודה ליאת, גמאני מקווה מאוד ♥
וואו, זה פשוט מדהים, אין מילה אחרת לתאר את הסיפור הזה!
הכתיבה שלך כל כך יפה ונכונה, התיאורים, העלילה… זה מושלם!
כבר הרבה זמן לא התרגשתי ככה מסיפור, זה בהחלט מגיע להיות בבחירת העורכים ואני מקווה מאוד שתזכי בתחרות, כי זה ממש יפה!
כל הכבוד! :)
באמת וואו וממש יפה אבל למה כזה עצוב? :(
וואו, פשוט מדהים! כשכתבת "הרגשתי שהנשמה שלי יוצאת לי מהגוף" צדקת לגמרי, יש כאן תיאור מנקודת מבט חיצונית, כאילו מסתכלים על מה שקורה מהצד אבל ביחד עם זה הצלחת לשלב את התחושה האישית בצורה כל כך יפה שהופכת את הסיפור למרגש עוד יותר. כל הכבוד!
בחירת העורכים בהחלט מגיעה לך : )
ללא ספק יש לך כישרון :)
אמל'ה את כותבת מושלם…העור שלי הפך לעור ברווז….ריגשת אותי ואני לא אדם שקל לרגש !!!!!!
אני צופה לך עתיד גדול!!!!!
תודה רבה, אשמח אם תקראו גם את הסיפורים שלי:) – עדיף את האחרונים, הראשונים גרועים חח –
תראי, יש לי פה דילמה בביקורת. מצד אחד, את כותבת נפלא. מצד שני, הסיפור הוא קיטשי מדי. הכוונה, חוץ מאיזו שגיאת כתיב עלובה ולא קריטית יכולת להעלים במחי יד עם קצת עריכה כתבת מושלם, אבל הבעיה היא שנושא הכתיבה שלך כבר נכתב, נהפך, שוכתב, נחרש, דושן, עודר, נשלח, מוסגר, נופץ, הורכב מחדש, נמחק, שוחזר, מוחזר, נשרף, הוקפץ, נכבש, נלמד, הוחרם, נזרק, נלקח מחדש, נדרס, שוקם, נורה, נרפא, התאבד, קם לתחייה, חזר בתשובה, חיכה לביאת המשיח והועתק על ידי ברווז בשלושה העתקים. כאילו, כמה אפשר לכתוב על פרידות? בסדר, נושא כואב, אבל כמה אפשר להעביד את הברווז המסכן?
בכבוד רב, אינטלקטואל חביב לשעבר.