אשתי ואני: סיפור מרגש ועצוב על אהבה מחודשת

הגעתי הביתה באותו לילה, אשתי הגישה את ארוחת הערב, לקחתי את ידה ואמרתי לה שאנחנו צריכים לדבר… היא אכלה באיטיות ובשקט מופתי, הסתכלתי עליה וראיתי כאב. היא ידעה מה רציתי לומר.

לא ידעתי איך להגיד את זה, אז פשוט אמרתי: ״אני רוצה להתגרש״.
היא הסתכלה בהלם ושאלה אותי בעצב: ״למה?"
באותו הלילה לא דיברנו… היא רק בכתה וחיפשה תשובות, עד שעניתי לה עם המון רגשות אשם: ״התאהבתי באישה אחרת".

ביום למחרת כתבתי הסכם גירושין וכתבתי שאני משאיר לה את הבית, הרכב ו-30% מהעסק. ברגע שהיא ראתה את ההסכם היא קרעה אותו לגזרים.

25 שנות נישואין, ולפתע נראינו כמו זרים. כאילו "בזבזנו" את כל השנים שהיינו יחד…

היא התחילה לצעוק ולבכות…

למחרת הגעתי הביתה ומצאתי אותה כותבת. עליתי למיטה בלי לאכול ובלי לדבר.

קמתי בבוקר וראיתי שהיא עדיין כותבת. היא כתבה את הסכם הגירושין עם התנאים שלה.

היא לא רצתה כלום מלבד דבר אחד: היא ביקשה שאשאר לחודש נוסף. חודש בו נשוב לחיות כמו בימים הראשונים של הנישואים, כאילו כלום לא קרה, כדי שהילדים לא ידעו דבר.

עוד משהו היא ביקשה: שבמשך אותו החודש, אשא אותה בזרועותיי כל בוקר מחדר השינה לדלת, בדיוק כמו ביום החתונה שלנו.

חשבתי שהיא השתגעה, אבל הסכמתי כדי שכל תהליך הגירושים יעבור בשלום.

ביום הראשון הרגשתי אי נוחות להרים אותה מהמיטה לדלת. אבל ככל שעברו הימים התרגלתי והתחלתי להיזכר ברגעים היפים שלנו…

כעבור יומיים אחד הילדים ראה אותנו ואמר: "כמה כיף לראות אתכם ככה!"

היא לחשה לי: "אל תגיד להם כלום בינתיים, זה ישבור אותם".

הנהנתי בהסכמה, אבל כעסתי. היא הלכה לעבודה ואני הלכתי לדרכי.

לאחר שבוע היא הניחה את ראשה על החזה שלי כשהרמתי אותה. יכולתי להריח את הבושם שלה. האמת שכבר הרבה זמן לא הסתכלתי עליה ככה. היא כבר לא כל כך צעירה, אפילו החלו לצוץ קמטים שלא הכרתי. היה ברור שהיא לקחה את ההחלטה שלי בקושי רב. לרגע הרגשתי חרטה.

לאחר שבוע הרגשתי שהלב שלי חוזר ונפתח. האישה שנתנה לי 25 שנים מחייה, פתאום חזרה לי ללב.

לאחר שבועיים היא החלה להיות קלה. כבר לא התאמצתי להרים אותה…הבחנתי בכך שהיא רזתה.

ליטפתי את שערה ואחד הילדים אמר בהתלהבות: "הגיע הזמן שתיקח את אמא בזרועותיך!" זה נהפך למשהו חשוב בעיני הילדים.

פחדתי לשנות את דעתי אבל כבר לא יכולתי להסתיר. התאהבתי בה מחדש.

קניתי זר פרחים לאשתי וכתבתי לה: "אהובתי, כשהחזקתי אותך בזרועותיי, הרגשתי שאני רוצה להחזיק אותה כל החיים".

הגעתי הביתה עם הזר ביד ובחיוך גדול רצתי במעלה המדרגות. מצאתי את אשתי בחדר השינה ללא רוח חיים.

הרופאים אמרו לי שאשתי נפטרה מסרטן. איך לא ידעתי? איך לא שמתי לב? כל הזמן הזה היא הלכה ואזלה לי בין הידיים…

היא ידעה שנותר לה רק עוד חודש לחיות, לכן היא ביקשה ממני להישאר. לכן היא התעקשה שלא נספר לילדים. עד היום חרוט בראשם שהייתי אבא ובעל מדהים, שאוהב ומעריץ את אשתו… בזכותה. הכל בזכותה.

היום, אני מודה, היא חסרה לי ואני חושב עליה כל הזמן. בכל בוקר, אני יורד במדרגות לאט לאט, נושא אותה בליבי כל הדרך.