אשמה

אשמה || סקיי

"רק קפה, בבקשה."
המלצרית מיששה ביד אחת את קצה צמתה הבלונדינית. סינרה הלבן התקמט כאשר טופפה עליו בידה האחרת בעט כחול.
"בסדר, אם זה כל מה שאתה רוצה. זה יעלה לך שישה שקלים בלבד. תעדיף לשלם עכשיו או אחר כך?"
"עכשיו." הוא גירד מכיסו כמה שקלים והטיח אותם על השולחן. הם נצצו לאורה העמום והצהוב של המנורה, מבהיקים על רקע הפורמייקה המצהיבה, מעל שכבה דקה של שומן קרוש. המלצרית אספה אספה אותם בחיוך מעט מאולץ ונסתלקה מהמקום, עקביה נוקשים על רצפת השיש.
הוא הביט בדלת בחוסר עניין. לא היה לו למה לחכות, לא ממש, אבל הוא היה משועמם. הוא עבר לבהות בחלון.
הגשם המיוחל החל לרדת. שבועות שחיכו לו, כמו לחייל שעתיד לחזור משירות צבאי ארוך, התכוננו להתחמם תחת שמיכות הפוך וללגום שוקו חם.
טיפות.
כדמעותיה שנאספו על אותם ריסים שחורים וארוכים, רכים תחת אצבעו ובה בעת קשים כמבטה הנוקב.
הוא התנער מהמחשבות המיותרות האלה. לא היה בהן טעם, והן דיכאו אותו.
הוא עבר לחשוב על מה שידע, שהיה קבוע וברור, ולא על מה שלא יכל לקבל שוב.
הוא ידע שאולי לא יצליח, שאולי הוא יישבר, שאולי יילקחו ממנו כל זיכרונותיו ועצם היותו הוא תיבחן בתוך מבחנה שקופה.
הוא ידע שהיא לעולם לא תביט בו באותה פגיעות משולבת ברוך, בהבטחה שהיא לנצח תאהב אותו והוא אותה.
כשהגיע הקפה לבסוף, טעמו היה מר וריחו היה מצחין. האשמה טשטשה את הכל.