אפריקה

אפריקה
" יש רוח חזקה הלילה" אמר עידו וולף וחלף על פניה בדרכו אל החלונות הגדולים בסלון . אשתו נחמה מכווצת בתוך הספה הרחבה נראתה קטנה מתמיד. הרוח המזרחית טלטלה את שני הדקלים הגבוהים בתחתית המדרגות שהובילו לדלת הכניסה עשוית עץ מלא ומעוטרת בתגליפי מלאכים. כיכר קטנה מרוצפת אבני חצץ הובילה לחניה הפרטית. הרושם המכוון היה של בית אחוזה בריטי מהתקופה הקולוניאליסטית. ראשי הדקלים הסתחררו ברוח כראשי ילדים מתפרעים , צוחקים. אך היתה זו הרוח המטורפת ששיוותה להם שובבות. בשאר הימים הריהם ניצבים כשני כידונים מגוננים.
דלת נטרקת. מלמולים. צעדים קלילים וצלצול פעמון הכניסה. " היא פה" אמרה נחמה והיטיבה את זוית משקפיה על אפה. עידו פתח את הדלת " בואי תכנסי" אמר בקולו החם והמוסיקלי. נחמה התכווצה עוד קצת ואז נמתחה בהגנתיות " זה ביתי. זה בעלי. אני שייכת לפה" אמרה לעצמה. קול נשיי צעיר מתרונן פנימה צעדה צעירה בג'ינס ובנעלי ספורט שחורות משופשפות. לבושה המרופט נסך בה בטחון. " מוזנחת" חשבה והעבירה יד דקה בשערה הבהיר הדק מסופר קצר כדי לחזק את שורשיו הדלילים. " הוא לא אוהב נשים מוזנחות" אמרה לעצמה אך הוא הביט בצעירה במבט ששנים לא נראה בפניו . כאילו ראה משהו נדיר. "אולי השתנה טעמו. אולי אני כבר לא מכירה אותו".
הוא הציע לה ספל קפה מהביל ונחמה נגשה אל דלפק המטבח והסירה ניילון נצמד מצלחת עוגיות שקדים שהיתה מוכנה מראש. היא עצמה לא נגעה בהן. גזרתה הדקה היתה נתונה במכנסי פשתן בצבע קרם . היא נעלה סנדלי עקב לא גבוה בצבע זהה וחולצת קולר סיני בצבע לבן שמנת . עגיליה חישוקי זהב קטנים תאמו לטבעת היחידה שענדה טבעת נישואין פשוטה וחלקה אך על פרק זרועה ענדה שעון זהב ויהלומים קטנים . משקפיה אחוזות בשרשרת זהב. כולה אומרת פשטות ואיכות. כעת הביטה דרכן בבעלה גדול המידות עוטף בקלות בקסמו את הצעירה השמנמונת שאכלה בהנאה גלויה את העוגיה השלישית חפה מהתנצלות . "ניכר בה שהיא חשה בנוח בתוך גופה" הרהרה ומיד לאחר מכן בתמיהה " לא יתכן שמצא חן בעיניה. מקריח ובגיל של אביה לפחות" ושני רגשות נמהלו זה בזה מפני שהופיעו בסמיכות זמנים גדולה. הכרת תודה על הגינותה של הנערה והשפלה מפני שעד לכדי כך התדרדרו לכך שנאמנותו אינה נתונה לה בגין אהבתם אלא נתונה כסימן שאלה בידי הנערה."אבדנו שליטה ואנחנו נגרפים בזרם כשני גזעים כרותים שמישהו חטב והשליך אל הנהר. ".
הצעירה שאלה שאלות ורשמה את התשובות בשקדנות בפנקסה. עיתונאית בעיתון המקומי באה לראיין אותו מפני שהכריז על מועמדותו לראשות העיר. "הוא זקוק לכתבה אוהדת אבל אני איני זקוקה לדבר. אני מבקשת שקט " עידו דיבר באיטיות בהדגשה מבטו נדד מעיניה לשפתיה המלאות לפתע הושיט ידו וניקה פירור מסנטרה "כאילו היתה תינוקת" חשבה. הוא זקוק למשהו להשקיע בו את מרצו העודף. הוא אמר לה ולעצמו שהעיר זקוקה לו, לניסיונו, לשיקול דעתו. ליכולתו לקבל החלטות. למעשה הכניסה לפוליטיקה היתה אמצעי לפרוק יצרים.
כעת שאלה על חייו האישיים. נחמה התקרבה והוא בחוש השמור עבורה הפנה כלפיה את חזהו כמציע מחסה והיא תחבה את כף ידה הדקה והיבשה אל כף ידו החמה .
כשנפגשו בבית הספר לראיית חשבון היו בשנות העשרים לחייהם. שניהם מחושבים, רואים אל מעבר לנוסחאות וטבלאות אופק של צבירת נכסים, קשרים וכוח. נחמה אהבה את השקט ואת הדיוק שבמספרים והוא העדיף את ידיעת הפרצות בחוקי המיסוי שאפשרו לו לסייע ללקוחות לחסוך בהוצאות ולהגדיל הכנסות. היטב ידעו שניהם את ערכו של המטבע ואת היכולת להמיר אותו בטובות הנאה ובחובות של אינטרסים הדדים . הם פתחו עסק במקום מרכזי בעיר ורכשו שם של רואי חשבון יעילים ודיסקרטיים. העסק שגשג הם התרחבו לרכישת נכסי בניה ומלונאות. בהדרגה, העסיקו עובדים נוספים. בנו את האחוזה. ליום הולדתה השלושים העניק לה במתנה שלושה רישומי דיו של מנגנוני שעונים מכניים שצויירו בידי צייר מפורסם. היא אהבה את הדיוק ותלתה אותם במשרדה. הסדר. הדממה שבמכניקה העדינה ייצגו עבורה טוהר.
בלהט השיחה סילקה העיתונאית קוצת שער סוררת. היה לה שיער כהה, ארוך, שופע התחשק לה לערום אותו על כפות ידיה ניגר בשפע. כמו נהר דברים מלאי חן שאין להם שם או צורה. והם נמצאים שם. מלאי חיוניות.
היא חיבבה את הצעירה. אחרי ששאלה על הנישואין כמה שנים הם ביחד ? מחניפה להם כאילו מניין השנים המצטברות העידו על אושר משפחתי. ידעה נחמה מה יהיה נושא השיחה הבא ואזרה את כוחותיה
" יש לכם ילדים"?
עידו מתחשב כתמיד הקדימה: " היו שלושה. ליאת בתנו האמצעית נפטרה לפני חמש עשרה שנים"
מבלי להביט בה ידעה מה תהיה הבעתה. היא לא רצתה להביט בהלם, בצער, במבוכה. עיניה שלה הוצפו בדמעות והיה עליה להוריד את משקפיה ולנגבם. מנצלת את פרק הזמן כדי להניח לצעירה להתאושש מכובד משקל הידיעה שנחת עליה. כף ידו של עידו הקרה נחה כמשקולת בכף ידה.
היא נזכרה בטיסה חזרה מאפריקה. ליאת קשורה באלונקה קודחת מחום והוזה. עידו הניח מגבות קרות על מצחה והיא הביטה בקיר המטוס כאילו אם תשפיל מבטה אל בתה הנאבקת לרגליה יהיה בכך בכדי להכריע את גורל המאבק.
ליאת בחרה את יעד מסעם, עם סיום לימודיה בהצטיינות יתרה תוך שהיא מתנדבת בכמה ארגוני מתנדבים. תמיד מוקפת חברות וחברים. מילדותה היתה נטולת חשדנות ולבבית. נחמה נזכרה בחיוך הרחב שחצה את פניה כמעט לחצי. כמו עידו היתה תוססת, אוהבת אדם יוצאת לטיולי מחנאות מטעם תנועת הנוער. וכל נסיבות אופייה וחייה הובילו אותה כמו ערוצי נהר שמתאחדים לאחד להגשמת חלומה: טיול באפריקה.
ביחד עם עידו ואחיה הבכור ישבו ולמדו בעיון את הגיאוגרפיה של האיזור, בדקו תמונות של בתי מלון והמלצות על מדריכי טיולים מקומיים אמינים.
"היא היתה הבת החביבה עליו" חשבה בצער היא שמחה להגרר פאסיבית אחריהם. מדברת מעט בעודם מפטפטים ללא הפסקה. ליאת קופצת בעליצות מנושא לנושא ועידו מתחמם בהדרגה מלהט נעוריה. מניח לה לעקוץ אותו בחיבה: " אבא היקר שלי".
רעש פתאומי החריד אותה. כמו הושלכו אבני חצץ ביד זדונית נעלמה. " זה הגשם" הרגיע עידו והם הביטו במטר הכבד המתופף על השמשות נאבק לשבור את כל מה שמפריע בדרכו לכבוש כל סנטימטר של אדמה.
" אפקט החממה" קבעה בידענות הצעירה ותנועתה הפתאומית כלפי מעלה הרעידה את עטרת חולצתה כמו רעידת אדמה תת קרקעית מחוללת גל של צונאמי כביר שמטביע כפר שלם של רוקמות תחרה . " כדור הארץ השתגע".
הם לא ידעו כיצד חלתה ליאת. הם קיבלו את כל החיסונים טרם היציאה לדרך. מעודדים זה את זה: " עוד דקירה קטנה ". הקפידו לא לשתות מים מהברז שתו רק מים בבקבוקי מים מינרליים. לא התפתו לאוכל רחוב מקומי.
באלבום התצלומים שמורות התמונות מהטיול שעשו בסוואנה יום קודם להתפרצות התסמינים. מצטלמים עם ג'ירפות ועדרי גאנו מעלים אבק .ליאת פעורת עיניים מתפעמת ממראה להקת הלביאות והאריה המנומנם שתלה בהם עיניים צהובות נטולות חמלה.
" קון " צחק המדריך ששמו פרח מזכרונה . הוא וליאת התחברו מייד .מחייכים זה אל זו בסימפטיה חסרת מעצורים.
'פור יו' אמר לה ולקח אותם לברכה נסתרת בין גבעות הרחק באופק. ליאת ועידו התפשטו ושחו בבגדיהם התחתונים.
בבוקר המחרת, כבר העלתה חום. ותוך יומיים איבדה הכרה. הם הטיסו אותה בטיסה פרטית לבית חולים אך טובי הרופאים לא הצליחו ותוך חודש גופה נכנע בפני הוירוס האלים. שלמרבה ההפתעה לא דבק באף אחד מלבדה.
עידו התפרק כשקברו אותה. הוא השתדל להעמיד פנים עבורה אך היא שמעה אותו בוכה בנאקות שבר במקלחת או כשחשב שיצאה מהבית. שקיות כהות נקוו תחת עיניו. היא חשה שכל גופה נחרץ במסרקות ברזל חריצים חריצים של לבה כתומה.
מבלי לדבר, החליטו להתמיד בשגרה. היו להם ילדים שנזקקו לתמיכתם. היה העסק שהתרחב. דור הבכור וענת הצעירה נזקקו לטיפול פסיכולוגי. עידו ונחמה ניהלו את הבית, נזקקים למשמעת עצמית ולכוח רצון כביר בכדי לבצע את הפעולות הפשוטות. אמו ניצולת השואה אמרה לה: " אל תחשבי. החשיבה גוזלת כוחות. פשוט תעשי הכול כמו אבטומט. קומי כמו אוטומט ותעבירי את היום. כל יום אותו הדבר".
נחמה מצאה שזו עצה טובה ולא התקשתה להפוך את חייה למוכנים. בדמיונה מנגנון ענקי של גלגלי שיניים ושל שרשראות החליף את מקום מוחה, ליבה , תודעתה. ממילא תפסה מעט מקום, שקטה, יעילה, חרוצה צנועה. חסכנית בהבעת רגשות.
רק עידו הרגיש בהבדל הדק מפני שלא הצליחה להעמיד פנים בעת שהתעלסו. לקח להם כשנה לחזור לשגרת התעלסותם הרכה, המנחמת, מה יועיל לליאת המתה אם יענישו את גופם?
סייעה להם העובדה שמעולם לא האמינו שעל החיים להיות 'הוגנים' או 'יפים' . וידעו שכל סדר או הגיון הוא תוצר של תודעה אנושית. כמו מתמטיקה. כמו מוסיקה.
"אין את מי להאשים. כי אין אשמים" אמרה לעידו. " עשינו כל מה שיכולנו". אך היא הרגישה שעידו זקוק למשהו נוסף. בהתעלסותו הופיע יסוד אגרסיבי זועם לפרקים. משהו שקשור בהענשה עצמית או בשליטה. לעיתים חשה שלא בא על סיפוקו.
הדבר הדאיג אותה מפני שידעה שהעניקה לו כל אשר ביכולתה לתת. ומה שנזקק לו היה מעבר לגבול כוחותיה. בהדרגה נרגע, מדי שבוע העניק לה ניחומים בעצם היותו שם עבורה . משתוקק. מחבק אחרי כן נושם עמוקות. מקשיב לנוכחותה הדוממת. מעניק לה נחמה אך לא מקבל ניחומים בעצמו.
" אזמין מונית" אמרה העיתונאית מביטה בעיני קטיפה חומות נטולות קמטים בנהרות שזרמו ברחוב. הגשם הכבד המשיך להכות בצמחים בעלים הרחבים של עץ הבננה.
" שטויות. אני אסיע אותך" אמר והושיט יד אל מתלה המפתחות לוקח בתנועה חד משמעית את מפתחות הרכב כאומר לסלק כל התנגדות. באותו רגע, הבחינה נחמה בנשימה החטופה של הצעירה, ובתנועה לא מודעת, העבירה לשונה על שפתיה שהתייבשו פתאום.
הוא רכן ונשק לה על מצחה מדיף ריח של סבון ועוד שמץ של ריח גברי. היא עצמה עיניה גם כששמעה את צחוקה המתרונן של הצעירה כשסגרו את דלת הכניסה כאילו חשה הקלה לצאת מבית הנכאים. "כמה קל צחוקה" חשבה . גם כששמעה את קול טריקת דלת המכונית נותרה ישובה על הספה בגוף רפה, כבובה מכנית שקפיצה נדרך עד תום וחדל.