אף פעם לא יכולתי לעזור לה.

אימא שלי תמיד רצתה שהחיים שלי יהיו פשוטים. כשהצלחתי במשהו בקלות רבה, היא חייכה לי חיוך רחב, אבל החיוך שלה היה הרבה יותר רחב אם השקעתי במשהו וזה השתלם לי.
הפעם זה לא השתלם, והחיוך של אימא ירד לאיתו.
"מה אתה בכלל מתייחס אלייה?" סוזן אמרה לי כשהיא מכבה את הסיגריה שלה על ספסל המתכת. "אימא שלך לא יודעת מה טוב בשבילך." היא לא הביטה בעיניי כשאמרה זאת, היא הכניסה את המצית והקופסה לתיק הקטן.
"אני חושב שהיא יודעת." אמרתי, אבל סוזן לא התייחסה לזה ממש. היא הביטה בשמיים כשהיא נושמת עמוק את האוויר. אימא שלי הזהירה, אך סוזן לא התייחסה לאזהרה כלל. היא הייתה איגואיסטית כלפיי, אבל החיוך שלה היה בעצם הסליחה שלה. כשאבא שלה חנה ליד הפארק, היא נדרכה. סוזן השאירה לי את התיק הורוד והנשי שלה עליי, כשהיא לוחשת בעדינות.
"בבקשה, תגיד שזה שלך." היא התחננה.
"אבל-" עוד לפני שסיימתי לגמגם, היא רצה לאבא שלה כשהיא קופצת עליו בחיבוק. אני נשארתי עם הארנק הנשי. הגברים שהסתובבו בפארק נעצו בי מבטים, בטח חשבו שאני הומו, אבל זה לא היה נכון.
התאהבתי בסוזן. אף פעם לא התאמצתי לומר לה זאת, אולי ברגע האחרון.. בכל מקרה, לא סמכתי עלייה באמת. כל דבר שאמרה, הייתי מכריח אותה להישבע עשר פעמים לפחות. למשל כמו שעישנה. כדי לשכנע אותי בסוף היא הייתה צריכה לעשן במרפסת, מה שממש כאב לי וניסיתי למנוע ממנה.
אבל היא ידעה שבלי שתעשן לי בפרצוף, לא אאמין לה.
כל כך הרבה שמועות על סוזן בבית הספר, כל כך הרבה כעס במשפחה על זה שאני יוצא איתה לפעמים, כל כך הרבה דברים מפלילים.
יום אחד באתי לבית שלה, יום רגיל ולא מיוחד. זאת הייתה התקופה שהייתי בא אלייה כמעט כל יומיים, אבל כל שבוע היא החליפה חבר, אבל היא תמיד ראתה אותי כידיד טוב. זה כאב לי.
כשפתחתי את ארון הבגדים שלה, סתם כדי לחטט, ראיתי את זה. מזרק.
צעקתי עלייה, ממש פחדתי, ואולי מעט הגזמתי, אבל היא לקחה את הכל בקלילות שגרמה לי להיבהל.
"רק פעם בשבוע." היא צחקה והראה את היד שלה. חתכים קטנים על הזרוע שלה.
"למה את לוקחת את זה בכזה קלילות? מה עם ההורים שלך?" היא נאנחה. כן, ההורים שלה גרושים, התפרקה לה המשפחה, ואימא שלה כל כך קרירה שזה מפחיד.
"די, בבקשה שלא נדבר על זה." החיוך שלה מעט ירד משפתייה. נשכבתי על הספה החומה שלה בסלון, והיא ישבה מולי בכורסא. הבטתי בעינייה, עיניים ירקות כמו עלה, שמעט מוסתרות על ידי הפוני הבלונדיני שתמיד מתאפיין בפן. היא מאוד יפה, למה היא עושה את כל זה?
'עכשיו או לעולם לא?' שאלתי את עצמי במחשבות. השפלתי את מבטי וסוזן עקבה אחרי עיניי. קמתי מהספה, פרצופה נעטף בסימני שאלה. אני מחבק אותה חזק חזק, כדי להראות לה שאני מבין אותה. אבל בסוף החיבוק אני מנסה לנשק אותה, והיא מטה את ראשה.
"לא." היא אמרה, כשהיא מתרחקת ממני במהירות. "אני לא אוהבת אותך, פיטר."
הלכתי מביתה בבושת פנים, וכשחזרתי לבית של אימא שלי, בלי חיוך, היא גם לא חייכה.
אחרי שעה, הטלפון צלצל. סוזן. עניתי במהירות.
"הלו?" שאלתי.
"פיטר, אתה הידיד הכי טוב שלי, אתה החבר לנפש שלי, ואתה תהייה זה שתגיד לכולם למה."
"מ-מה?" גמגמתי, "על מה את מדברת?"
"אימא שלי בעבודה כרגיל, יש לי את הרעל בארון. אני יודעת שאתה מאוכזב ממני."
"לא!" קראתי, כל משפחתי הרימה את ראשה אליי. "אל תעשי את זה! את לא מאכזבת אותי, בבקשה אל תעשי את זה!" התחננתי.
"אני מאכזבת יותר מדי אנשים. גם אם זה לא אתה. אתה יכול לעצור את זה, כאן ועכשיו, אם תבטיח לי שאף אחד לא מדבר עליי במסדרונות בית הספר, שאין לי הרבה סכינים במגירה בשביל לחתוך את הידים, ושאין לי מזרק בארון מתחת לכל הבגדים. ובעיקר, שאבא שלי עדיין לא יודע שאני מעשנת. תבטיח לי את זה." שקט בקו. "אני יודעת שאתה לא יכול. תגיד לכולם שאני מתאבדת בגללם, אבל אף פעם אני לא אתאבד בגללך."
"לא!" ביקשתי, "אני אוכל להבטיח לך! רק בבקשה לא תתאבדי."
"פעם ראשונה שאתה משקר בהבטחות, פיטר. אני בניגודך שיקרתי אלפי פעמיים על זה שלא אעשה את הדברים האלה שוב. אבל זה בסדר, אני נותנת לך." והיא ניתקה את הטלפון.
צרחתי בכל רחבי הבית,
"שמישהו יתקשר לבית החולים!"
אבל ברור שזה היה מאוחר מדי.