אסורה – סיפור אהבה מרסק.
"חודש עבר מאז הפגישה האחרונה שלנו,אני מרוסקת לרסיסים בלעדיך.
לא מבינה מה גרם לך להתרחק ככה,לאבד את השפיות,להיעלם.
אני צריכה שתאסוף אותי,כלום,אבל כלום לא שווה בלעדייך.
אני נושמת יום ועוד יום בלעדייך,נושמת אבל לא חיה באמת.
האוויר מחניק וריקני,רוצה לנשום את האוויר שאתה נושם.
מדחיקה אותך לפינות אפלות בליבי.
לא יכולה לסלוח לך ובפנים סערת רגשות בוערת בי.
מאיימת לבקוע כל נקבובית בגופי הצמא למגע ידיך.
כבר לא נרדמת בלילות,כל לילה חולמת אותך נוסע בלעדיי.
לפחות שם אתה מסמס ,מתקשר.
הלב שלי שבור לרסיסים,גמור. לא נשאר לי ממנו דבר.
לאט לאט נכבית,אפאטית,כלכך קרוב וכלכך רחוק.
אתה חושב עלי לפעמים?
חולם עלי בלילות?
מרוסקת".
ליאה סגרה את הלפטופ ולא שלחה לו גם את המכתב הזה.
היא נרדמה על המיטה שבה עשו אהבה אלפי פעמים.
חצי שנה של אי שפיות,של טירוף,של בועה,של סודות .
היא לא יכלה לגלות את האמת,היא הייתה קשה מידי,מורכבת.
היא תצטרך להיות מלווה בהסברים ארוכים שלא יהיו ברורים לאף אחד.
היא נזכרה בלילה האחרון שלהם ביחד
איך היא לא הבינה את האמת
פתאום מילים שאמר הפכו להסברים לא ברורים של סוף.
למה ולאן הוא נעלם,
שאלה ושאלה ואין מענה,אין כלום יותר עבורה
מוות ושממה שחורה.
הוא היה הבועה שלה – כשהייתה איתו כלום לא היה קיים.
היא ידעה שהיא לא המציאה את האהבה-אבל כשאור הירח זהר על פניה והעיניים של אורי היו תקועות לה בנשמה-מתמוגג מרגעים מושלמים שהוא בתוכה,אז בדיוק אז היה נראה לרגע שזה משהו שיש רק לו ולה.
אבל מי חשב על אחרים כשהייתה איתו,אהבה כזאת לא הייתה עוד ולא תהיה,הנשמות שלהם היו תאומות.
כל דקה שעברה הייתה יקרה מפז והשעות חלפו במהירות רבה מידי
היא רצתה ממנו עוד ולא היה אפשר או מותר או נכון
כלכך הרבה אסור לבני אנוש.
ליאה לא הצליחה להבין למה הוא בחר ללכת
לטרוק את שער אהבתם בפרצופה.
היא לא התמודדה.
והוא.
הוא נבלע בתוך עצמו,בתוך המצוקה,חזר לאלוהיו
חזר לחוקי החברה הקשים
איים על עצמו באגרופים קשוחים
הוא הלך
והיא לא תסלח לו על כך
מתגעגעת ומתפללת,אפשר קצת,רק קצת להחזיר את הזמן לאחור.
לגעת שוב,להרגיש את הלב פועם בעוצמה.
הוא היה קצת אגו מנייאק אבל היה שם בשבילה
רסיסים של אור נשמו מתוכה כשהוא הביט בה
הוא בא ולימד אותה מהי אהבה ולחזור לאחור עוד לא יכלה.
וכשהאיש שאיתה היה נוגע היא חשבה על אורי
וכשהמגע היה כואב מלהכיל
היא נשברה
לתוך חלל שחור של כלום
היא שם ולא שם
מוחה חלול ממחשבות
כי לא יכלה עוד לערבב את האמת עם השקר.
**********************************************************
יריות תותחים נשמעו באוויר
וגשם זלעפות ניתך כמו כדורי סרק על הרצפה הקשה.
הארץ געשה מלחמה עם אויבים ישנים
ומלחמה חדשה בערה בתוכה.
היא עמדה על הגג של עזריאלי,ידיה פרוסות אל על,
"אל מלא רחמים,תן לי סימן" קראה.
היא עמדה שם בחולצה כהה ארוכת שרוולים,חצאית מכסה את כולה
ושביס לראשה.
"אל מלא רחמים" חזרה ואמרה.
"תן לי אות-סימן",התחננה.
כוכב נפל וליאה עקבה אחריו במבטה.
היא באה מבית דתי,נשואה על פי דת משה וישראל לאברך גדול בתורה.
אם הסוד יתגלה אוי לה ול-שכמותה.
ומה יקרה לילדיה?
ירמסו אותם ואותה- ירגמו באבנים.
ממזרים יקראו להם,יפקפקו בכל השישה.
אבל אין לה באמת בעל והיא רק מכונה משומנת היטב לעשיית ילדים.
מצוותה היא פרו ורבו ובעלה לאלוהיו נשוי כבר שנים.
שבע שנים עברו מאז שכמעט איבד את מאור עיניו ,ברגע הזה שינה את מסלול חייהם והחל ללכת לשיעורים אצל הרב.
בהתחלה זה היה נסבל ואפשרי,קצת כיפה,ציצית והדלקת נרות שבת.
5 שנים אחרי,לא היה לה בעל אבל היו לה שישה ילדים,שאלוהים ישמור אותם היא אומרת,עדיין מאמינה אך לא יכלה לחיות יותר בתוך חיים שלא בחרה.
כל ימיה ממרקת,מטפלת ודואגת לכל השבעה וברגעים שנפשה לא מכילה יותר את השררה- היא נעלמת…
ננעלת בתוך בועה שבנתה לעצמה,שעות של שכרון חושים בהם היא הופכת להיות אישה נאהבת,נערצת,יחידה.
היא אהבה את מה שיצא ממנה שהיא איתו,נבלעת בעולם של אור ותשוקה,שוקעת בשעות של עונג עילאי,נוגעת אף אם רק לרגע בגן העדן המובטח לאילו ההולכים בדרך התורה,ממלאים את מצוות השם יתברך.
********************************************************
הם הכירו ממש במקרה או שיד הגורל התערבה.
במשבר חורץ גורלות בינה לבין האיש שאיתה.
היא הלכה נכנעת ברחובות העיר,
בקושי נשמה,האוויר היה מחניק וריקני.
רקבון של זוגיות שמתה,ריקבון של נשמתה.
היא פתחה חלון במונית שאליה עלתה בדרך לבית אימה
בצד הדרך הבחינה בו.
הוא עמד תמיר על שפת המדרכה,רטוב עד לשד עצמותיו.
לבוש מדי צבא.
המונית עצרה מבלי לשאול וליאה לא אמרה מילה .
"אוריה" אמר לו הנהג במבט הערצה.
אוריה,אוריה החתי…
מוחה גלגל בתוכו את סיפור דויד ובת שבע.
הם דיברו כל הדרך וליאה נותרה קסומה.
הייתה שעת ערב מאוחרת ואוריה ליווה את ליאה לבית אימה.
הוא היה מקסים ורענן,עיני הדבש שלו חדרו לנשמתה המעורערת ממילא ואיימו להפיל אותה מרגליה.
את השבועות הבאים הם בילו ביחד,בשיחות עמוקות על אלוהים,על אהבה,על האנושות,על אוטופיה ועל המלחמה הקרבה.
ימי מלחמה טרופים ולילות מוטרפים בזרועותיו של אהובה.
השעות הפכו לימים והימים לחודשים
אורי,היא קראה לו,אורי שלי.
הם נפגשו פעם בשבוע בדירה שכורה ולפעמים כשהגעגוע עטף כל פינה בליבם הם חטפו שעות קסומות באמצע כל השגרה של העולם.
ויום אחד הוא נעלם ,הדירה נותרה ריקה ממנו,ממנה מאהבתם.
הנייד שלו נדם ובwhatsapp – כבר שבועות לא היה מחובר.
היא חשבה שהוא עזב אותה כי הבין שזוהי דרך ללא מוצא.
היו רמזים של שיחות ומילים וליאה הבינה מסרים הפוכים.
היא לא רצתה לחשוב על הרע מכל,זה לא נתפס לה בשום הגיון.
בפינת חדר צדדי נשארה טלוויזיה אחת לזכר ימים עברו,היא נדלקה רק בימי מלחמה והיום היה יום כזה.
היא התרוצצה בבית,מסביבה הילדים,מכינה את ארוחת הערב,מקפלת את הבגדים.
הטלוויזיה דיברה מלחמה,הרוגים בלי שמות וההוא שנעדר כבר חודש נמצא כפות ללא ראש.
"אוריה מפקד הגדוד נפל בקרב",הקול הגברי בחדשות דיווח,ליאה כבר לא שמעה דבר.
דלת הבית נפתחה,"אבא" צעקו הילדים וליאה ניגבה במהירות טיפות מלח שירדו במהירות על פניה.
"את נראית כאילו ראית רוח רפאים " אמר
"הלוואי" ,דיברה חלושות בינה לבין עצמה.
היא לא ידעה שהוא הלך לקרב.
הוא מת,היא לא עיכלה את גודל הבשורה
במלחמה האחרונה בין שמים לארץ
מתה ביחד איתו גם נשמתה.
****************
היא הלכה ללוויה שלו יחד עם חצי מדינה
ואף לבית הוריו מלהגיע,לא נמנעה.
הניתוק ממנו היה כל-כך מהיר וחד משמעי
ליאה הייתה חייבת להרגיש אותו איתה
עוד רק רגע,רגע אחד
"לא רק יכולתי להחזיר את הזמן לאחור
הייתי אוחזת בך ולא מרפה"
מנטרה מוחית התגלגלה אינסוף פעמים במוחה.
היא נכנסה לבית הוריו בשתיקה מייסרת
האווירה הייתה קשה וכואבת
התמונות של אוריה היו בכל מקום
היא לא הייתה חלק מהם
אבל חלק ממנו גדל בתוכה.
ליאה ישבה על כיסא בצד המזרחי הפונה לחלון,עיניה מלאו דמעות
"לא תכיר את אביך",לחשה,ידיה עוטפות ברוך את בטנה.
יד מעודנת ליטפה את ראשה
"איך קוראים לך יקירה?"
פניו של אורי שלה ניבטו מתוך פניו של אביו,
"בת שבע תקרא לי"
"בת שבע"
אמרה.
תגובות (0)