אנחנו שנינו

אמרו לי שאם אני אאמין,
הכל בסוף יסתדר. מעצמו הוא יסתדר.
אבל הסוף הזה מאן להגיע, הוא לא בא.
ואתה הולך, ואתה בא.
אני לא מוצאת את עצמי, אני לא מוצאת אותך, לא מוצאת אותנו.
אנחנו מתרחקים, ועוד פעם מתקרבים.
אנחנו עושים ומצטערים,
אנחנו אומרים וחוזרים בנו.
ואתה יודע שאני לא יכולה בלעדיך, ואני יודעת שאתה לא יכול בלעדיי.
אנחנו שנינו יודעים שזה ייגמר רע,
אז למה אנחנו עדיין פה? למה אנחנו עדיין יחד?
אנחנו מתגרים במזל שלנו, אנחנו מתגרים בכוחות לא שלנו.
אנחנו בוחרים, בוחרים לא נכון.
ואנחנו נופלים, ואנחנו קמים.
אנחנו מחזיקים ידיים, אנחנו מרגישים ואנחנו נופלים,
ואנחנו מאבדים חלק מאיתנו.
אנחנו מאבדים עוד חלק, כשאנחנו מנסים לקום.
אנחנו קושרים את עצמינו בשרשראות ברזל, אנחנו מכאיבים לעצמינו…
אבל לא מוותרים, מראים לכולם, לעולם, שאנחנו יותר מסתם הוא והיא…
שאנחנו משהו גדול, ויפה.
אנחנו מוכיחים לעולם, כי בתוכינו אנחנו יודעים את האמת,
אנחנו רק עוד הוא והיא, שנלחמים על המראה החיצוני, כשבפנים כבר אין כלום.
אנחנו שרפנו הכל, אנחנו בונים על הריסות.
ברור שזה יתפרק, לא ברור מתי…
וזה התפרק.