איש בין השמשות

אנשים הם כמו זריחות
הם זורחים על עולמך בצבעים רגועים
ויש את הרגעים הקסומים האלה של שלווה, שיש רק בראשית דבר.
הם מפיצים כל כך הרבה אור,
הם מחממים אותך, את כל כולך
מלטפים אותך בקרניהם
משזפים אותך לאט לאט
משנים אותך.

כשמגיעה השעה להיעלם הם נעלמים- כשם שהשמש שוקעת.
אתה נותר עם צבע עורך כהוכחה לכך שהייתה לך פעם שמש,
ועם חום שהשאירה בך
חום שהולך ומתמעט לקראת הלילה הקריר
וזהו החותם שלה שהשאירה עלייך לכך שהייתה- ואיננה.

ואולי אנשים הם כמו שקיעות
נפרדים ממך בצבעים עזים
בצבעים בוהקים, מסמאים, מצמיאים
שוקעים בעולמך
משאירים אותך בלי דבר
לקראת הלילה השחור.

היא שקעה במצולות, השמש שלך
ובעודך רואה זאת על שפת הים
נותרת שם אילם
לבכות כאיוול
לאור הלבנה

עד הבוקר הבא,
הזריחה הבאה
יום אחד אולי השמש תשוב לזרוח על עולמך