אני שותקת

מאז שעזבתי אני שותקת, זה נראה כאילו נגמרו לי המילים ונשארתי לבד.
אני פותחת את הדף, מחדדת את העיפרון אבל הנייר נשאר חלק ולבן, כאילו נגמרו הרגשות לשפוך עליו.
מאז אותו מבט אני שותקת, המבט המבלבל והמבולבל, של רגשות שאי אפשר להכיל, שאי אפשר להביא לידי ביטוי, אני מבטיחה שניסיתי אבל כל מילה השטיחה את הרגע הזה.
מאז שראיתי אותך אני שותקת, כשאני לידך אני לא יודעת מה לחשוב עלייך, אני גם לא יודעת מה לחשוב על עצמי. המוח נסגר והפה מתייבש, אין לי מה להגיד לך, אני יכולה רק להתבונן.
מאז שהתחלתי להילחם בעצמי אני שותקת, הטירוף של הנפש מביא אותי אל הקצה, האכזבה התמידית והבדידות האינסופית מורידות אותי למטה בכל פעם מחדש, אז אני שותקת.
אני רוצה לדעת מתי אני אקבל את הקול שלי, מתי אעז לדבר, מתי לא אפחד ממה שאחרים יגידו, או שאוכל להסתכל עלייך ולדעת בדיוק מה אני מרגישה כלפייך.
עד הרגע שבו אקבל את קולי, אמשיך לשתוק, כי ישנם דברים שהשתיקה יפה להם.