אני רוצה.

אני רוצה לדבר איתך עד השעות הקטנות של הלילה, וגם אחרי, כשהשמש מודיעה לירח שהיא חוזרת.
אני רוצה שנשב על איזה ספסל, באיזה מקום, אני אניח עליך את ראשי ואתה תלטף את שיערי, כי אתה יודע שאני אוהבת שעושים זאת, ואני אשיר לך, כי אני יודעת שאתה אוהב את הקול שלי.
אני רוצה לנשק אותך בתשוקה חסרת תקנה, כמעט כמוני, למרות שאתה עומד תמיד בחוקים.
אני רוצה לאהוב אותך כמו שהים אוהב את החול שמנסה לתפוס אותו עם הגאות.
אני רוצה לצחוק איתך, עם ההומור שלנו והבדיחות הפרטיות שאף אחד אחר לא מבין.
אני רוצה אותך פה לידי, מחבק אותי, אומר לי שיהיה בסדר.
אבל אין לנו כבר איך לדבר, והספסל שלנו ריק ממזמן, אף אחד לא נגע לי בשיער יותר ולא שרתי כבר שנים. הפסקתי להיות חסרת תקנה ולא נסעתי לים הרבה זמן. כי אתה לא חי כבר שנים. אז למה שאני אחיה?