אני סתומה

כמה כאב הלב יכול עוד להחזיק ליפני שהוא מתפרק סופית? כמה חבלות שברים ופגיעות עוד אצטרך לתת לליבי הקטן לעבור עד שהמוח יקח שליטה על העיניינים ויפסיק את העינוי המתמשח הזה. כשהייתי קטנה תמיד חלמתי על סיפור האהבה המושלם- אחד כזה כמו בסרטים הרומנטיים. חלמתי שכשאתבגר אפגוש את אותו האחד שישנה את חיי- יהפוך אותם ויגרום לי להיסתכל על הכל בצורה אחרת.

זה קרה.

בהתחלה הכל היה מושלם. כל הפלירטוטים והמבטים. הרגשות האלו היו סוד משותף של שנינו, אומנם לא הודנו בכך בקול רם אך ידענו טוב מאוד מה השני מרגיש.ההרגשה הבילתי נשכחת הזאת שזה רק אנחנו, גם אם מסביבנו יש מלא אנשים-רק אני והוא. אי אפשר לתאר במילים את המבט הזה, את החצי חיוך- את הרגע המדויק בו הבנתי שהוא אוהב אותי.
ואז הרגע בו הכל התחיל, נהפך לרגע בו הכל נהרס. הרגשות כבר לא היו סוד- לא של שנינו לא של האנשים סביבנו. הכל היה כל כך אמיתי, לא האמנתי שמכל האנשים בעולם זה קורה לי, לי!
כשאני חושבת על מה שהיה אני חושבת שאולי עדיף היה אם כל זה היה ניגמר בצורה הרבה יותר דרמטית- אחת כזאת שלא הרגיש טיפשה בכל פעם שאצטער שזה ניגמר.
אולי עדיף היה אם היה בוגד בי, או היינו רבים. אבל לא כך הכל ניגמר.
האמת, שזה פשוט לא ניגמר. וזה הורג אותי. זה הורג אותי כי אני יודעת שזו אשמתי, זה הורג אותי כי אני יודעת שלמרות שלא עשתה דבר גם היא- אותה אחת שאהב לפניי- אשמה.
יום אחד מבטו היה ריק- לא הביעה שום חיבה כלפיי. ואז ראיתי, ראיתי את אותו מבט שתמיד היה בעיניו כאשר היה מדבר איתי, מכוון אליה. וכשחבתי על זה לא הופתעתי, אותו מבט תמיד היה מכוון אליה, רק שבשלב מסויים חלקתי אותו איתה.
ואני עמדתי וראיתי איך היא- פוגעת בו- באחד שאני אוהבת- ולה לא אכפת. וככל שהיא פגעה יותר הוא נמשך אליה יותר והניצוץ שהיה בעיניו כלפיי כבה ברגע אחד.
יום אחד הסתכלנו אחד על השנייה וכבר לא היה כלום- לא אהבה , לא שנאה, ריק.
הבנתי שזה ביגללי- כל הדרישות המפגרות שלי והעובדה שאף פעם לא הסכמתי להיות ילדותית ונועזת ולצחוק כמוהה, ועדין, הוא לא הפסיק לומר לי כמה אני דומה לה- אין פלא שהתאהבנו.
בהתחלה לא הרגשתי פיספוס, אולי אפילו הקלה-סוף סוף לא אתמודד עם כל הדברים המעצבנים שעשה. ואז לא התראנו הרבה זמן. אפילו לא הפריע לי שלא דיברנו ושלא הסתכל עליי- הפריע לי שכל הבנות הסתכלו עליו.
בכל הזמן הזה לא בכיתי- שמרתי על חיוך. אותה סערה של רגשות שהיה מתחוללת בליבי בתקופה בה היינו יחד, אותה סערה אשר כל כך התאמצתי להשקיט ולהעלים במשך כל הזמן הזה ניצתה שוב בשניה שחייך אליי. באותה השניה בדיוק קיללתי את האני הקטנה שביקשה בילדותה את האחד שיהפוך את כל עולמה- לא חשבתי אז שזה אומר שאני עצמי, להפוך את עולמי חזרה כבר לא אצליח. כל מבט שלו אליי, כל מילה, מחמאה, כל חיוך או אפילו הסתלבטות קטנה הורגת אותי מבפנים- אני לא יכולה שלא לחייך, אני מתחילה לצחוק וגם הוא- ואני יכולה כמעט להישבע שמשהו בו כלפיי ניצת שוב. ואז את אותו הדבר הוא עושה גם לה- ואני מבינה, שגם אם באמת משהו בו כלפיי ניצת, האהבה שלו כלפיה מעולם לא כבתה.
זה הכאב הרגשי הכי מענג שנוצר אי פעם- הכאב המעיק הזה, הגוש התקוע בגרון כאילו בכל שניה אפרוץ בבכי או אצחק את הצחוק הכי פרוע שאי פעם צחקתי.
אני יכולה רק להגיד ולהיתבכיין על עד כמה שאני רוצה שהרגשות האלו יעברו כבר- עד כמה אני רוצה כבר להמשיך הלאה, אני יודעת שאם אשחרר אותו סופית ואמשיך הלאה משהו הרבה יותר טוב כבר מחכה לי- אני מרגישה את זה. אבל אני גם מרגישה פחד- את הפחד מהריקנות הזאת שתבוא אחרי שאשחרר אותו. אחרי הכל, הרגשות האלה, התקוה הזאת זה מה שמניע אותי קדימה- מה שמניע אותי לנסות דברים חדשים-מה שמחריך אותי לצחוק גם כשלא בא לי, לדבר גם כשאין לי חשק, לחייך גם כשאני על סף שבירה- זה מה שגורם לי להיתקדם! ומה אני בלי כל זה?? מה?