אני – מתוך רומן בעבודה

אני
אלך לקנות עגבניות, יש את כול השאר בכדי להכין סלט, יש לי גם ביצים ופסטרמה שיכולה לשמש על בסיס בייקון, והרי לך ארוחה תיקנית. משעממת אולי אבל תיקנית אפשר להוסיף לה אולי איזה טונה או משהו, זה כבר יספיק כדי להשקיט את הרעב הגופני. מחסור הוא דבר מצמית, הכורח לשרוד דורש עוד ועוד תעצומות, והתנאים משתנים לרעה בכול יום שחולף. מהזווית הזו אין הרבה סיכוי למצוא משהו טוב, אבל גם למצוא משהו בכלל לא נראה פשוט, שום דבר, חוץ מכתיבה שכזו, לא נראה פשוט יותר. אם אין לך סיבה לצאת מהבית אז עדיף שלהשאר בו, כול זמן שיש לך אותו, תנצל את המעט שנותר לפני שגם הוא יתעופף מהחלון ותמצא עצמך באמת במקום שאין ממנו חזרה.
אין לי מושג איך הדברים קורים, עכשיו עוד פחות מקודם, אני בסך הכול נר נשמה שמחזיק שלוש שעות במקרה הטוב, ואז הופך לפיסת מתכת דקיקה שמשמשת כעוד אחת בערמה בלתי נספרת של תבניות קטנות וכסופות שעוקמו לצורת משהו המזכיר שפתיים. פעם קראתי להם בשמה, נשיקות אייהם, והייתי מנשק כול אחת ואחת לפני שהושלכה אל הערמה המתגבהת, עם הזמן הפך גם טקס זה לבלתי קבוע, שלא כמו נרות הנשמה הקטנים שאני עדיין ממשיך להדליק באדיקות, וערימת הנשיקות המתגבהת על מחצית משולחני, כמו גלים כסופים מאחורי המסך. הנה נדבר מה שמתפתח – ערימת הנשיקות הכסופות שממלאת את שולחני. יש בהן משהו מרגיע ומחריד באותו הזמן,
המהות שלי נובעת ממשהו שקשור לכבוד או לחובות שמעל החיים. משהו שקשור לרוחות. משהו שקשור לשלטונות ולדואליות שבנאמנות, משהו שקשור ל"תיקיה". העובדות מדברות בעד עצמן ולא צריך להיות בעל דמיון מפותח כדי לבחון אותן כפשוטן – שני בני אדם צעירים מתים על סתם, ומביאים הרבה צער ושחור על כול מי שהיה ונותר חסר אותם, שני אנשים צעירים, מלאי פוטנציאל נגדעים כך פתאום נגרעים מהחיים ועולם כמנהגו נוהג? איך זה יכול להיות שכה מהר מכסה הזמן את העבר, מגולל עליף את צעיף הסודות שלו, קובר אותם שם לנצח.
ממעמקים קראתיך יה' אומר היהודי בצר לו, מהחושך הכי שחור תוולד לה קרן האור הראשונה שתתן כיוון לכול זה, מתוך הכאוס והאימה המצרפת הגדולה. ואין שום פחד, או ספק או דרך חזרה. המסע מתוכנן כבר עד אחרון פרטיו, אני רק מנסה להבין בין שלל הרמזים שהוא שולח אלי מה ראוי לו שאחזיק ומתי עלי לעשות מה.