אני מצטער על הכול

"אני לא ממש בטוח
מה את רוצה לשמוע" יכולתי לשמוע את
קולו, וזה היה כול-כך מרגיע.
לשמוע שוב את הצורה בה הוא דיבר,
את המבטא שלו, את העובדה שהוא פשוט דיבר.
אך זה לא היה הוא לא באמת.
זאת הייתה רק הקלטה,
אבל אני יודעת שההקלטה עדיפה על פני מה שהיה לי מקודם.
כי מקודם, לא היה לי דבר מלבד זיכרונות,
ועכשיו?
עכשיו יש לי הקלטה שלו, של קולו, ואולי,
אם יש לי מזל גם של צחוקו.
"אבל אני אגיד לך את מה שאני רוצה להגיד"
ההקלטה המשיכה, ודמעות זלגו במורד עיניי.
למה הוא לא יכול היה להישאר?
למה?
"אני אוהב אותך" לרגע, אני חושבת שדמיינתי את זה,
אבל אז, הוא אמר זאת שוב.
המילים שכול-כך רציתי לשמוע ממנו.
אני מניחה שזה מצחיק, בגלל שאני שומעת אותן,
רק לאחר שהוא איננו יותר.
"אני אוהב אותך ואני כול-כך מצטער"
זה כול-כך לא הוגן.
למה זה ככה?
למה זה קורה דווקא לי?
"אני מצטער על הכול"