אני ושיין.

בלה ושיין.
היינו חברים מהגן.
היינו.
אותו סיפור שחוזר על עצמו.
מידידים לחברים.
אני בלה דרך אגב ,
שיער חום , הגובה שלי ממוצע, עניים כחולות.
הכל התחיל שסיפרתי לו את השיר האהוב עליי.
לשיין.
שיער שחור , גבוה, עניים חומות.
הוא הקשיב לי , ליטף לי את השיער כמו תמיד.
הוא היה הידיד המושלם.
כמו חבר רק לא.
למה אני כותבת את זה ?
היום אחרי שאני , בלה בת ה24 אלמנה , חשבתי לספר סיפורנו.
ניפגשנו בגן , ההורים התיידדו.
הכרנו לעומק , אהבתי מה שהוא אהב, הוא אהב מה שאני אהבתי ..
גדלנו,
עלינו לאותו בית ספר ,
היינו באותה חטיבה (התעקשנו להיות באותו כיתה)
ובתיכון זה קרה..
הייתי בחדר הקשבתי לשירים,
הייתי קומה ראשונה כך שיכלתי לשמוע את כל רעשי העיר.
הוא שר , וניגן לי את שיר האהבה האהוב עליי.
ירדתי אליו , חיבקתי אותו חזק ..
הוא שאל : תהיי חברה שלי ?
ועניתי כן כמובן ..
אחרי שסיימנו תיכון , היינו ביחד שלוש שנים.
אני למדתי באוניברסיטה , הוא עבד.
יום אחד הוא החליט שנלך למסעדה.
שם הוא "הפיל את המזלג" ופתאום כרע על ברכו והראה לי טבעת גדולה.
החתונה שלנו היה היום המאושר בחיי.
הייתי בת 22 ששאלתי : שיין רוצה להקים משפחה ?
וכך נולדה לה מיי , ביתנו המשותפת.
זהו היה היום השני המאושר בחיי.
בעודו נכנס למכונית שיין מתקשר אליי.
"..היי אהובתי , מה עם מיי ? מה איתך ? .."
הכל טוב , איך אתה ?
.."אני בסדר , אני בדרכי הבייתה חייב לנתק , נשיקות למיי."
זאת הייתה הפעם האחרונה ששמעתי את קולו.
של שיין שלי.