אני והוא.

יום ראשון, אחד בספטמבר. 7:30 בבוקר.
יאי. כיתה יא אנחנו באים. יום ראשון ללימודים. חרא. ועוד יום ראשון בלימודים בבית ספר חדש. עוד יותר חרא.
ההורים חשבו שהמעבר מחיפה לירושלים זה דבר טוב. טוב, אולי בשבילם.
אני הייתי הילדה הכי פופולרית בבית ספר בחיפה. הייתי מוקפת חברות, והייתי מאוד קרובה להשיג את שי, הילד הכי חמוד בעולם שהייתי מאוהבת בו מכיתה ז'. המורים אהבו אותי.
אבל אז הגיע הקידום המחורבן של אבא, שהכריח את כל המשפחה, לעבור לירושלים.
אני הייתי מבואסת רצח, ואני עדיין מבואסת. אז אמא הפנתה אותי לאיזה יועצת. היועצת תחקרה אותי לגבי העבר שלי, ומאוד שמחה לשמוע שהייתי במגמת כתיבה יוצרת.
בפגישה הבאה היא הגיעה עם מחברת כחולה. היא אמרה לי לכתוב יומן. ראיתם פעם ילדה בת 17 כותבת יומן? גם אני לא.
בקיצור, המצב חרא.
אני אכתוב עוד קצת אחרי שאני יחזור מבית ספר.

יום ראשון, אחד בספטמבר, 18:00.
אוקיי… יכול להיות שטעיתי בקשר למה שאמרתי בהקשר לירושלים. האנשים פה אחלה!
הגעתי לכיתה, והמורה הציגה אותי: "שלום תלמידים, אני מקווה שנהניתם מהחופש. לכיתה שלנו מצטרפת תלמידה חדשה שהגיעה אלינו מחיפה. את רוצה להגיד לנו איך קוראים לך?"
"מאיה" אמרתי בשקט.
"נעים מאוד להכיר אותך" אמרה המורה, "לכי שבי ליד עידו" והצביעה על הנער שישב בשורה האחרונה. הבטתי בו, בעוד אני הולכת לשבת לידו. היה לו שיער שחור ופרוע, ועיניים ירוקות ובאופן כללי נראה די חתיך.
"שלום" הוא אמר לי בעוד אני מתיישבת.
"אהלן" עניתי לו.
המשך היום עבר דווקא די סבבה. הצלחתי להתחבר עם כמה בנות, וגם עם עידו דיברתי הרבה. אם קצת טיפוח, חשבתי לעצמי, יש מצב שהעתיד פה יהיה וורוד.

שבת, שישי באוקטובר, 10:30.
סליחה שלא כתבתי הרבה זמן, אבל בקושי היה לי זמן לכתוב… גם בגלל שהעומס הלימודי גדל אבל גם בגלל שאני כל הזמן עם חברות. הכול הלך הפוך ממה שחשבתי. אחרי חודש, כל הבנות בכיתה היו חברות טובות שלי. ובקשר לעידו? תראו עוד רגע.
קבעתי ביחד עם ענבר ושירה, חברות שלי מהכיתה, ללכת למסיבה שאורן ערך בבית שלו. הגענו למסיבה ושם פגשתי את עידו. חיבקתי אותו, והתחלנו לרקוד. אחרי כמה זמן של טראנסים וזה, פתאום מישהו שם סלואו.
ראיתי שעידו נעשה אדום למרות התאורה הנמוכה, אבל בכל זאת הוא אחז בידי ושאל: "אפשר להזמין אותך לריקוד?"
חייכתי. "בשמחה" אמרתי. כרכתי את ידי סביב עורפו, והוא שם את ידיו על מותניי. ככה עמדנו צמודים למשך כמה דקות, ואז הוא התחיל לקרב את הראש שלו לעברי.
התרגשתי בטירוף, כי הייתי בטוחה שהוא הולך לנשק אותי. התקרבתי אליו, אבל רגע לפני שהתנשקנו עידו עזב אותי ולקח צעד גדול אחורה. "א- אני מצטער" הוא גמגם. הוא הלך לדלת, ורץ החוצה. פניתי לרדוף אחריו אך ענבר תפסה אותי. "חכי שנייה" היא אמרה.
"יש סיבה למה הוא ברח ממך. בואי לגג." טיפסנו לגג של הבניין של אורן שם ישבנו אני וענבר. אני הייתי על סף דמעות.
"למה הוא ברח?" שאלתי אותה בקול חנוק.
"תקשיבי מותק," התחילה ענבר לספר בקול שקט ועצוב. שנה שעברה, ביום הראשון ללימודים, הגיעה לכיתה שלנו תלמידה חדשה, בדיוק כמוך. ובדיוק כמוך, היא התיישבה ליד עידו. היא ועידו התאהבו מיד, ואחרי חודש בערך, הם נהיו זוג. הם היו זוג מאושר עד התאריך 1.5.16. התלמידה הזאת, שקראו לה דריה, חזרה מהבית של עידו. הם שתו קצת והיא השתכרה. היא ירדה במדרגות ובאה לחצות את הכביש, שלפתע באה משאית והעיפה אותה 10 מטר קדימה. לא היה לה שום סיכוי, עידו ירד לשמע הסירנות וראה אותה מוטלת על הכביש, מתה לגמרי. לא יודעת למה, אבל עידו היה משוכנע שהוא אשם במוות שלה. הוא אמר שהוא ידע שהיא שיכורה ולמרות זאת הוא לא דאג לה.
לקח לעידו חודשים להתאושש מהמוות של דריה. רק לקראת החופש הוא הפסיק לקחת את התרופות נגד דיכאון שלו. ואז את באת, והוא באמת מנסה להתאהב בך, אבל הוא חושב שאת יותר מדי דומה לדריה. הוא מפחד שיקרה לך משהו ואז הוא שוב יאשים את עצמו. גם אני מסכימה איתו שאת דומה לדריה. בדיבור שלכן, במראה, באיך שהשתלבתן בכיתה כל כך טוב למרות ששתיכן הייתן חדשות.
את צריכה לתת לו קצת זמן לחשוב. עוד מעט אני משוכנעת שהוא יהיה שלך."
ענבר סיימה את הסיפור ואני הייתי בשוק. "איך אף אחד לא סיפר לי על זה?" שאלתי.
"כולם עדיין בשוק מזה. עברו רק חמישה חודשים. לוקח לאנשים קצת זמן להתאושש, וגם, לא רצינו להרוס את ההתאקלמות שלך וישר לבוא ולספר לך שהייתה ילדה שנהרגה בתאונת דרכים. "
"אני מבינה" אמרתי. "תודה ענבר, שככה סיפרת לי" וחיבקתי אותה.
"אני מקווה שאת ועידו תהיו ביחד. אתם שניכם צריכים את זה." היא אמרה שהתנתקנו.
ירדנו מהגג, ואני פניתי לחפש את עידו. יצאתי מהמסיבה, והלכתי לכיוון מקום שעידו קרא לו, הספסל שלו.
"זה הספסל שאני תמיד יושב בו" הוא אמר לי ששאלתי.
ראיתי את עידו יושב על הספסל, בוהה למרחק.
התיישבתי לידו ופשוט חיבקתי אותו.
"אני אוהבת אותך." אמרתי לו ונישקתי אותו.
הוא נישק אותי בחזרה.

יום שבת, שישי בפברואר, 23:00.
כן, כבר ארבעה חודשים לא כתבתי. אבל באמת שלא הייתה לי שום סיבה. אני ועידו כבר ארבעה חודשים ביחד ואני אומרת תודה על כל רגע. אני והוא פשוט אוהבים אחד את השני, עם החברות הכול מדהים וגם בלימודים סבבה לגמרי.

יום רביעי – שלישי באפריל 20:00.
עידו ואני חגגנו חצי שנה ביחד.

יום שבת- אחד במאי, 23:00.
עידו כאן. רק עכשיו קראתי בפעם הראשונה את היומן של מאיה. אני אהיה האחרון שיכתוב כאן.
ארבע שעות עברו מאז שזה קרה. בדיוק אותו דבר. היינו בבית שלי. היא באה ללכת, ואני נישקתי אותה לשלום. היא ירדה למטה ואני שמעתי את הצפירה והחריקה, וידעתי שזה בדיוק אותו דבר כמו לפני שנה. הדמעות איימו לפרוץ בעוד רצתי למטה. רצתי לכיוון הגופה שהייתה מוטלת על הרצפה.
שוב זה קורה לי. שוב חברה שלי נהרגה. שוב באשמתי
רצתי לבית של מאיה בשביל לנחם אאת ההורים שלה. עליתי לחדר שלה, וראיתי את היומן על השידה. פתחתי אותו וקראתי את כל מה שהיא כתבה עליי, ובעוד אני קורא, הדמעות שלי מכתימות את הכתב היפה שלה מאיה.
סגרתי את היומן ופתחתי את המגירה של השידה בשביל למצוא תמונות של מאיה, שיהיה לי למזכרת. פתאום ראיתי תמונה ובה שתי בנות מאוד מוכרות.
תמונה של מאיה ליד דריה. לא הבנתי מה הן עושות אחת ליד השנייה. הפכתי את התמונה וראיתי מה שהיה כתוב.
"לבת דודה הכי מושלמת בעולם! אני אתגעגע אלייך פה בירושלים!
אוהבת, דריה.
רק אז הבנתי למה מאיה כל כך הזכירה לי את דריה.