אני ואת 8

"תקשיבו לי, אני חושב שמצאתי דרך…" אמרתי בהתלהבות למייזי וחורחה בעוד אני יושב עם שניהם ואוכל ארוחת צהריים בביתו של מנואל שעדיין היה בעבודה, חורחה הביט בי בהתלהבות וניכר כי הוא התחיל לפתח תקוות לגבי מציאת פתרון, וגם אם לא נמצא פתרון אני תמיד אוכל לחזור אל תוך החלומות וליהנות מהם עד כמה שאפשר…
"מה זה?" שאל המדריך החביב בסקרנות, כעת ידעתי שאני חייב להסביר לו, בלי שום משחקים, אני חייב להסביר לו אודות תוכנית הפעולה שלי במלואה על מנת לשמוע חוות דעת או כיוונים נוספים במידה ויש כאלו.
"אני מתכנן ליצור איתך קשר בעולם החיצוני באמצעות אי מייל, מה דעתך על זה?" שאלתי בחיוך ולרגע הרגשתי כאילו אני באמת מנצח, למרות שהייתי רחוק מאוד מלהכריז על ניצחון במאבק שלי להגשמת החלומות…
"זה טוב, אבל זה גם סיכון…" מייזי התערבה בשיחה, הבטתי לתוך עיניה הכחולות ושתקתי, מחכה שהיא תסביר לי למה היא חושבת ככה.
"זה נכון, אי אפשר לצפות את התגובה אחרי המון זמן שלא דיברתם ואולי אני לא אזהה אותך ממרחק הזמן או לא אזכור אותך. בכלל, איך תשיג את המייל, הרי אתה איבדת אותו בזמנו?" חורחה שאל אותי, הסמקתי במבוכה ונותרתי ללא מילים, כעת לקחתי עוד נגיסה מהבשר שבצלחת שלי ולגמתי מכוס המיץ שלצידי, השאלה הזו בהחלט באה במקום וללא ספק היה קשה מאוד לענות עליה אבל הייתי חייב לספק את התשובות, אי אפשר לקבל החלטות ללא ביסוס…
"אתם צודקים, ללא ספק צודקים." אמרתי, "אבל מצד שני עלינו להבין כי אין שום ברירה מתוך מה שאני מכיר. ועד שהצלחתי לשכנע את אמא שלי לסייע לי ולפנות למארגנים של הטיול לקח המון זמן והייתי צריך להיאבק, אנחנו חייבים לנסות לעשות את זה."
"אז תעשה את זה, אבל זה יכול לקחת הרבה זמן או לא לקרות בכלל. חשוב שתזכור את זה. אולי אתה לא תקבל תשובה…" חורחה השיב והזכיר לי מאוד את מילותיה המרגיזות של אמא שלי מאותה שיחה ארורה, כל כך כעסתי כעת והרגשתי כיצד אני מאדים לאט לאט בפניי, מייזי מיהרה ללטף את ידי בעדינות ולנסות להרגיע אותי אך לשווא…
"אתה מדבר עכשיו כמו אמא שלי, אתה יודע?! זה ממש לא מוצא חן בעיניי, למה לעזאזל אתה עושה את זה?!" צרחתי בזעם וקמתי מהשולחן תוך כדי שאני הודף את ידה של מייזי מעליי, הנערה המתוקה הביטה בי בתדהמה וגם חורחה נבהל מעט, התכוננתי ללכת בחזרה לחדר השינה שלי כעת…
"אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה על אמא שלך אבל בזה היא צודקת, אין לי ספק בכלל שזה יכול להיות מאוד קשה ואני רק מנסה לעזור לך ולאפשר לך להיערך לכל תסריט." אמר המדריך בעלבון ובשקט, במקום לצעוק ולריב, הוא אף פעם לא היה אדם שנהנה לצעוק ולהתווכח אבל לפעמים לא היו שום ברירות, לכן הרגשתי כי הוא נעלב ממני…
"אני לא מאמין שאתה בעדה עכשיו, זה לא קורה לי!" צעקתי ודפקתי את הכיסא שלי ברצפה, כעת לא ראיתי שום דבר מלבד הכעס שלי והכאב שלי ומיהרתי לרוץ במהירות אל חדר השינה, נשכבתי על הכריות הנוחות וטרקתי את הדלת, שמעתי מוזיקה באוזניות של הטלפון הנייד שלי והתענגתי על המטאל בעל הקצב הרצחני והגיטרות המחשמלות, כך ישבתי במשך זמן כל כך רב ולא הבחנתי כי הוא חולף, הייתי כל כך שקוע בזעם עד כדי כך שלא הבחנתי במייזי נכנסת לתוך החדר ונשכבת לצידי. שמתי לב אליה רק כאשר היא ליטפה את שיערי בעדינות, כעת עצרתי את המוזיקה והבטתי בה, כמה שהיא יפה, המראה שלה מולי רק הרגיע אותי, שכחתי שוב מתוך הכאב כמו במעשה קסם, באמת שאין כמוה…
"חורחה הלך, אלעד…" מייז אמרה בלחש ונתנה לי נשיקה על הלחי, כעת חיבקתי אותה אליי ואפשרתי לה לשכב בחיקי, ליטפתי את גופה הרך והיא בתגובה נאנחה בסיפוק. לאחר מכן שנינו התכסינו בשמיכה שהייתה במקום, נהנים לשכב יחד ולשכוח שוב מכל הצרות, למרות שלא היה ספק שהדיון בעניין היה חשוב מאוד, הוא היה הכי חשוב. אבל מצד שני הוא היה הכי קשה ולא אפשרי…
"הוא יצא אידיוט גמור בשיחה, למה לעזאזל הוא מצדיק את אמא שלי שלא מבינה אותי בשיט ולא מוכנה להקשיב לי ולתחושות שלי?!" אמרתי בכעס.
"תירגע, מתוק, הכל בסדר עכשיו…" מייזי המשיכה ללחוש באוזני בעדינות וכעת שיחקה בשיערי וליטפה את החזה שלי בחום, קצב פעימות ליבי הלך וגבר כעת ושוב הרגשתי בגן עדן, ידעתי שזה רק חלום אבל כמה כוח היה לחלומות האלו שלי, תמיד הרגשתי כאילו הם המציאות…
"הכל לא בסדר, יש בינינו בוגד… אני מניח שאי אפשר לסמוך על חורחה בעניין הפתרון, אם הוא מעז להצדיק אותה." כמעט בכיתי כעת, הרגשתי רטיבות בעיניי והרגשתי כיצד מייזי מלטפת את פניי בעדינות ומתקרבת אליי, כל כך משתוקקת לנשיקה על השפתיים, וכך היה כאשר שנינו התנשקנו שוב, עוד נשיקה צרפתית מלאה בתשוקה על מנת להרגיע את הפחדים והכעסים, אני בערתי מרוב עונג ורצון עז לשכב, אבל מייז החליטה לעצור לפתע ורק התפנקה בחיקי, החלטתי לוותר על סקס עכשיו, זה בכלל לא התאים לסיטואציה…
"הוא לא בוגד, אלעדי, הוא מנסה לעזור לך. הוא פשוט מנסה להגיד שזה לא יהיה פשוט בכלל, תחשוב על זה, במידה מסוימת אתה תסכים איתו." אוף מייזי, למה היית צריכה להגיד את זה? עכשיו אני כנראה אריב גם איתך ואז זה בכלל יהיה מיותר…
"נמאס לי לשמוע את המובן מאליו, את לא קולטת? אז זה יהיה קשה ואני אוכל הרבה חרא, אכלתי חרא למשך כל חיי ואין לי בעיה לאכול חרא עוד פעם! המטרה מקדשת את האמצעים…" הרמתי את קולי אך בסוף המשפט הנמכתי את הטון שלי ללחישה, מייזי חיבקה אותי בתגובה והמשיכה ללטף אותי, נישקתי אותה על המצח ועצמתי את עיניי, מנסה להירדם כאשר אני מחובק איתה ואכן נרדמתי, אבל כעת החלום נגמר והגיע הזמן לחזור למציאות, למה זה היה חייב לקרות עוד פעם?…