אני ואת 6

אני ומייזי ישבנו יחד בביתו של מנואל וצפינו בסרט בטלוויזיה, התברר שהיה לו בבית מבחר גדול יחסית של סרטים ולא היה לנו קשה להחליט מה לראות מכיוון שבין כל הדיסקים בלט די וי די ששנינו כל כך אהבנו – "לשבור את הקרח". הסרט הגדול של דיסני היה כל כך כיפי לצפייה כאשר אני ואהובתי שוכבים מכורבלים על הכריות הגדולות שעל הרצפה, שוכחים מכל הצרות למשך כמעט שעתיים – בשביל רגעים כאלו אני חי את חיי.
במהלך הסרט עלו לי לראש כל מיני שאלות שרציתי לשאול כאשר שנינו יחד לבדינו ובאינטימיות שאנחנו כל כך אוהבים אך חיכיתי שנסיים את הצפייה, בסופו של דבר הגיע הרגע וכך בעוד אני מלטף את שיערה של מייזי בעדינות החלטתי לשאול אותה דבר מה…
"את בטוחה שנוכל להישאר כאן לאורך זמן? כי אני לא ממש מאמין…" דיברתי בכנות, שופך את כל תחושותיי בפניה, מתוודה על החשש הגדול שלי ובטח לאחר הדברים הקשים שחורחה אמר על כך שעוד לא נמצא פתרון, למרות שבינתיים החלום עוד לא נגמר אני ידעתי שזה רק עניין של זמן, עד כדי כך חשדתי…
"אני לא יודעת כבר למה להאמין אבל אני יודעת דבר אחד…" מייזי דיברה ברצינות והביטה עמוק בעיניי, הרגשתי כיצד אני נשאב בכל הכוח לתוך עיניה הכחולות והמקסימות, התענגתי על התחושה המופלאה הזו וניסיתי לשכוח מהפחד שלי כמה שיותר, כמה חבל שזה היה בלתי אפשרי להדחיק את כל החששות הצידה.
"מה את יודעת?" התפלאתי.
"אני יודעת שעכשיו שנינו יחד ובמקום בטוח שאנחנו כל כך אוהבים, תחשוב על הדברים החיוביים כרגע ולא על צרות שיבואו אחר כך…" וואו, אילו דברים חכמים, כמה שהיא צדקה כעת, אך בכל זאת אני סירבתי לקבל את דבריה ולשכוח, לא רציתי לאבד אותה שוב – הכאב הזה הוא מספיק גדול גם כך, רציתי להישאר איתה לנצח מבלי שיוכלו לקחת לנו את האהבה הנהדרת הזו, אבל מה כבר יכולתי לעשות? הכל נגמר לפני שנה ומשהו…
"מייז, את צודקת… אבל מתוקה, חשוב לזכור שזה בסך הכל חלום, בקרוב מאוד אני אחזור לאותה מציאות קשה בלעדייך… ואז מה אוכל לעשות מלבד לשבת ולבכות? אני לא רוצה שהחיים שלי יהיו כך, אני רוצה שאני ואת נהיה ביחד, אני לא רוצה להסתפק ברגעים מעטים וקצרים של אשליה…" כאב חד פילח את ליבי בעודי מדבר, ניכר במבטה של מייזי כי היא לא הייתה מרוצה מדבריי, מהר מאוד הבחנתי כי עיניה נוצצות מדמעות, חיבקתי אותה אליי והשכבתי אותה על החזה שלי, כיסיתי את שנינו בשמיכה הירוקה והדקה שהייתה לצידי ונתתי לה נשיקה על המצח – כואב את כאבה הנורא, לא רציתי שהיא תבכה והדבר הכי נורא היה שאני גרמתי לה לכך בעצם הדברים שאמרתי…
"מאמי, אל תבכי… אני מצטער, לא הייתי צריך לומר את זה." לחשתי לה והמשכתי לשחק בשיערותיה הרכות והנעימות, מייזי בכתה בשקט והמראה הזה פשוט ריסק את ליבי לחתיכות, כאב לי כל כך לראות את אהובתי מרוסקת ומיואשת, רציתי לבכות בעצמי אך הכרחתי את עצמי להתאפק על מנת לא להחמיר את המצב ולהלחיץ את מייזי.
"לא, זאת לא אשמתך. אתה היית צריך לומר את זה כי זאת האמת, אל תשלה את עצמך… שנינו משלים את עצמנו, אתה יודע טוב מאוד שזו האמת, אין שום סיכוי להתחמק מהגורל הזה." היא אמרה בגרון חנוק, כאב לי כל כך כמה היא שוב צדקה, לדעתי גם היא רצתה לטעות בדבריה כעת…
"וגם אם זאת האמת, מייזי מייז, חשוב לזכור שאסור לנו לוותר. אנחנו תמיד נמצא דרך להיות יחד, את נכנסת לליבי ואת לעולם לא תצאי משם, חומד. את הכל בשבילי ואני מוכן לשלם כל מחיר על מנת להיות איתך שוב, לא משנה מה אצטרך לעשות וגם אם אצטרך לחיות באשליה – מבחינתי זה בסדר, זה מה שאני רוצה… אני רוצה אותך ורק אותך, מייזי." וואו, אין לי מושג מאיפה הבאתי את הנאום הזה, אפילו לא חשבתי על כך, אבל ניכר כי זה ריגש מאוד את מייז, היא מיד חיבקה אותי ורכנה מעליי, מתקרבת באיטיות לעברי, ליבי הלם בפראות ותחושת חמימות נהדרת מילאה את גופי…
מהר מאוד התנשקנו על השפתיים, הנשיקה הזו הייתה אפילו טובה יותר מהפעם הראשונה, שנינו התגלגלנו מעט על הכריות הנעימות והמשכנו להתמזמז, מתחבקים ומתנשקים ומלטפים אחד את השנייה בתשוקה עזה, בסופו של דבר נשכבנו אחד לצד השנייה עייפים ומרוצים כל כך – שנינו נושמים ומתנשפים במהירות שיא, אוחזים ידיים ומביטים אחד בעיניים של השנייה.
"אלעד… אתה ריגשת אותי עכשיו." מייזי לחשה, מסמיקה מאוד בפניה, אני בתגובה צחקתי ונתתי לה נשיקה על אפה הקטן והמתוק, היא נאנחה בסיפוק וליטפה את הלחי שלי, כעת ניגבתי כמה מדמעותיה, מרגיש כיצד לאט לאט שנינו נרגעים ומתחילים להבין כי הדברים אולי תלויים גם בנו…
"את יודעת, אם אנחנו לא נוותר אז בסופו של דבר אנחנו נוכל לנצח… הם לא יוכלו לעד לקחת לנו את מה ששייך לנו ואת יודעת את זה טוב מאוד." המשכתי לדבר בלהט, מייז הנהנה בראשה וליטפה את ידי ברכות.
"אבל אתה שמעת מה חורחה אמר, יהיה קשה למצוא פתרון…" היא השיבה, מזל שחשבתי על תשובה משלי למקרה שהיא תגיד את זה…
"אולי לחורחה יהיה קשה, אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים לעצור במקום הזה ולהיות תלויים בו…" חייכתי בממזריות, מייזי צחקה והביטה בי בפליאה, לא מבינה על מה כל המהומה שהקמתי, אני התרגשתי מאוד.
"אתה חושב שאנחנו יכולים לעשות משהו בעצמנו?"
"כן, בהחלט. אף אחד לא מת מניסיון, אנחנו צריכים לנסות להאמין שאפשר אחרת ולפעול על מנת שכך יהיה… אם נמשיך לחלום ולהאמין אנחנו נצליח לנצח ובגדול, את תראי, את תראי שאני צודק." דיברתי על סף דמעות של שמחה וחיבקתי את מייזי אליי, היא נשכבה בחיקי ועצמה את עיניה, ליטפתי את פניה ונשקתי לה, מהר מאוד החמודונת הזו נרדמה בזמן שהיא מחובקת איתי, אני ידעתי שאמנם החלום עומד להיגמר אך הוא ייגמר בצורה הכי טובה שיכולה להיות… ואכן כך קרה, הפעם האפלה שוב הגיעה ואני הרגשתי כיצד מייז הופכת לשקופה ונעלמת אבל אני לא בכיתי ולא צעקתי, רק נותרתי לשבת במקומי והתכוננתי להתמודד מול המציאות, במקום לבכות להתחיל להילחם ולעשות – ידעתי שאני חייב להתאחד שוב עם מייזי ושכך יהיה ולא משנה בעד איזה מחיר ומתי, אנחנו נוכל לאהוב ולהוכיח לכולם כי הם טעו ובגדול ביום שבו הם ניסו לפגוע בנו ולמנוע מאיתנו להיות יחד, הסיבוב השני התחיל והנה ההזדמנות שלנו להפתיע, ואנחנו נפתיע!