אני ואת 5

חורחה לקח אותי ואת מייזי עמוק אל תוך טורטוגרו, היה לי כל כך כיף לחזור שוב אל הכפר הקטן והצנוע אך הכל כך יפהפה הזה… הבטתי בהתרגשות בבתים ובחנויות והחלפתי מבטים מחויכים עם ההולכים והשבים, הרגשתי שסופסוף הכל מתחבר לי וכי הסבל שלי נגמר לתמיד, בטח כאשר אני הולך יחד עם אהובתי ועם המנטור שלי ברחובות המקום שאני כל כך אוהב ומשתוקק לגור בו ולנהל בו את חיי.
בסופו של דבר לקח אותנו חורחה אל בית לבן וצנוע שעמד בתוך חצר קטנה ויפה, מאחור במרחק הבחנתי בנהר הכחול והיפהפה, הסתכלתי בעיניה של מייזי בחיוך נלהב והנערה המתוקה הסמיקה מעט וחייכה בחזרה, אומרת כל כך הרבה ללא מילים, מתארת בפניי את השמחה הרבה שהיא מרגישה, בדיוק כמוני, שנינו מרגישים כאילו שום דבר לא יכול לפגוע בנו, שנינו כל כך בטוחים בעצמנו אל מול האיומים של המציאות – שנינו יודעים שלפחות כרגע אנחנו ניצחנו ובגדול.
"מה זה המקום הזה?" שאלתי בהתרגשות, חורחה כחכח בגרונו ולמשך כמה שניות הניח לי לחכות לתשובתו.
"זה הבית של חברי הטוב, מנואל. כאן אתם תגורו ואני אבוא לבקר מתי שאוכל, מה דעתכם על זה?" אמר מדריך הטיולים באותו חיוך נלהב וחם, אני בתגובה חיבקתי את מייזי אליי ופרעתי מעט את שיערה החום, אהובתי עדיין שתקה אך החיוך שהיה על פניה אמר הכל, כעת לא היה אדם מאושר ממני בכל העולם.
"מה דעתך, מייז?" תהיתי.
"מגניב, הייתי שמחה לחיות איתך בקוסטה ריקה. אבל מה יהיה עם הבתים הקודמים שלנו, עם חיינו הקודמים?" דיברה הנערה בחוכמה רבה, מזכירה לי היטב שאי אפשר לברוח מהעבר ולא משנה כמה מנסים, אני רוצה לברוח לנצח מהעבר שלי ולהתחיל את חיי מחדש אבל זה כל כך קשה.
"תשכחו מהעבר הנוראי של שניכם, כאן תוכלו להגשים את החלומות שלכם. הגיע הזמן של שניכם לפרוח ואנחנו נעשה הכל על מנת לסייע לכם." חורחה התערב בשיחה, מייזי הביטה בו בחוסר הבנה, לא מאמינה למילותיו משום מה, גם אני לא ידעתי אם להאמין לכך או לא – הרי בקרוב מאוד בוודאי ייגמר החלום ואני אחזור למציאות, מה שונה כל כך הפעם?
"אבל חורחה, זה רק חלום, בטח עוד מעט אני אתעורר בבית שלי בלי אף אחד מכם ובלי אפשרות לברוח מחיי הנוראיים… איך אתה יכול להבטיח לי שהפעם הכל יהיה שונה, שהפעם אנחנו ננצח את האפלה?" פחדתי כל כך ודיברתי ברעד, שלושתנו עדיין עומדים בכניסה לבית, לא יודעים מה לעשות, חורחה כל כך רצה שניכנס אך לי ולמייזי היו המון שאלות, הייתי טוען שבצדק, אבל מצד שני עדיף להכות בברזל בעודו חם ובמקום לתהות עלינו להיכנס אל הבית ולהתחיל להתארגן על חיינו כאן, לפחות לרגע להיות יחד ולהרגיש מאושרים – למה לעזאזל אנחנו מחכים?
"אתה תלמד שהפעם זה שונה, כי כעת יש לנו תוכנית פעולה. עכשיו, בואו פנימה, אתם בטח תרצו לשבת במקום נוח, לא?" כמה שהוא צדק כעת.
"בואו." מייזי אמרה בשמחה והתקרבה אל הדלת, אני הנחתי את ידי על כתפה וצעדתי יחד איתה, חורחה עקף אותנו בזהירות והוציא מפתח מכיסו, הוא הכניס אותו אל חור המנעול וסובב, בתוך כמה שניות נפתחה בפנינו הדלת ולעינינו נגלה מטבח קטן ובצמוד אליו סלון שבו היו שתי ספות שחורות וכורסא, בצדדים נראו פסלי עץ וציורים ממש יפים של כל מיני חיות מקומיות ושל הנופים, אני ומייזי מיהרנו לאורך המסדרון במטרה להתרשם ממקום מגורינו החדש, חורחה נותר לעמוד בכניסה וסגר את הדלת – בוהה בנו וצוחק בסיפוק, נהנה לראות אותנו כל כך מאושרים.
שנינו רצנו כעת והבחנו בעוד כמה חדרים, בין היתר היו כאן חדר כביסה ושני חדרי שינה, אני ומייזי סיירנו בכל חדר ובחנו את הריהוט ואת החפצים בסקרנות רבה מאוד, כך העברנו דקות ארוכות. לאחר מכן חזרנו אל המבטח ורצינו לשוחח עם חורחה על מנת להבין מה בדיוק עומד לקרות ומה עלינו לעשות, אני במיוחד רציתי להבין מה התוכנית שלו, כיצד נוכל להימנע מאובדן החלום והחזרה למציאות הקשה והכואבת…
"אז מה בדיוק קורה כאן?" שאלתי בעודי מתיישב על כיסא העץ החום שליד שולחן השיש שבמרכז המטבח, מייזי התיישבה לצידי וחורחה התיישב אף הוא לידי, מביט בי לרגע ברצינות, אני הבנתי היטב כי חשוב לו מאוד שאני אפעל בדיוק כפי שהוא אומר וללא שום טעויות, הרי בדרך כלל הוא תמיד היה מחייך וצוחק כשהוא היה איתי…
"כרגע אני אאלץ להשאיר אתכם כאן לבד עד שמנואל יחזור מהעבודה אחרי הצהריים. חשוב שתזכרו איפה אתם אמורים לישון ואיפה נמצא כל דבר, לכן כדאי שתקשיבו טוב מאוד, אוקיי ילדים?" דיבר המדריך החביב ברוגע ובשקט אך קולו נשמע היטב בחלל הריק והשקט של הבית, אני ומייזי הנהנו בראשינו והקשבנו בעניין רב, כעת הגיע הזמן להבהיר הכל…
"אז איפה נישן?" מייזי שאלה בסקרנות, קולה המתוק כל כך מענג עבורי, יכולתי לשבת ולהקשיב לה מדברת למשך שעות על גבי שעות רק בכדי לשמוע את המבטא הרך והעדין שלה ואת קולה החמוד – לא היה מקום לטעויות כשמדובר היה באהבה של שנינו.
"אתם תישנו בחדר השינה שמיועד לאורחים, איפה שיש טלוויזיה ובנוסף חדר שירותים ומקלחת צמוד…" חורחה אמר, היה כל כך כיף לשמוע את זה מכיוון שהחדר הזה היה נראה מאוד נוח וכיפי, במיוחד בגלל כל הכריות הגדולות האלו ששכבו שם על הרצפה…
"יש!" מייזי אמרה בהתרגשות וליטפה את ידי, אחזתי בכף ידה הקטנה בחום ושיחקתי באצבעותיה כמו תמיד, משתדל לעשות לה טוב ולהשכיח ממנה את החששות, למען האמת גם אני שכחתי מהחששות של שנינו אבל הם ללא ספק היו שם עדיין…
"וחשוב שתזכרו שיש אוכל במקרר שבמטבח לפחות לזמן הקרוב ותוכלו לקחת כל מיני דברים מהמחסן שבחצר אם תרצו לשחק ולהעביר את הזמן. מנואל עובד כל יום מהבוקר עד אחרי הצהריים ומשעה 5 אתם תוכלו להיות איתו, הוא יכיר לכם את תושבי הכפר וימצא לכם תעסוקה אם תרצו בכך, ועד אז תיהנו יחד פה." חורחה אמר וסופסוף חייך, מפסיק לרגע עם הרצינות שהשתלטה עליו, אבל דבר אחד עדיין לא היה ברור כרגע – מה התוכנית שלו על מנת להשאיר אותי יחד עם מייזי לתמיד?
"רגע…" ניסיתי לפנות אליו, חורחה קם מכיסאו ולפני שהתכונן לצאת מהבית הוא הסתובב אליי ואל מייזי והביט בי בסקרנות, לא מבין מה לא ברור בשבילי…
"ומה תעשה בשביל להשאיר אותי כאן?" ניכר כי השאלה הזו תפסה אותו בכלל לא מוכן, המבט שלו היה כל כך מבוהל ומופתע, חבל מאוד שאחרי כל המאמץ לא תהיה שום תוכנית אבל למען האמת אני לא בא אליו בטענות מכיוון שקשה להתגבר על החזרה למציאות הקשה, לדעתי אפילו לא אפשרי, הלוואי וזה היה אפשרי אבל לא ניתן לחיות לנצח בתוך חלומות גם אם הם הכי מתוקים שיש…
"אני לא יכול להגיד לך עכשיו, אנחנו עוד עובדים על זה." לא רציתי שהוא ילך מבלי להשאיר תשובות או לפחות רמזים, הייתי מנסה לעצור אותו אך הוא כבר צעד לכיוון הדלת בעודו משפיל את מבטו, מייזי כעת ליטפה אותי בעדינות והביטה אף היא בעצב לעבר חורחה, מבינה כי אין מה לעשות…
"למה אתה הולך מבלי להיפרד בצורה ראויה?" שאלתי בחשש רב, חורחה הסתובב אליי שוב והביט בי מעט בכעס, לא הבנתי למה.
"כי בקרוב מאוד אתה תצטרך להיפרד מאיתנו, ייקח זמן עד שנמצא את הפתרון לבעיה שלך, בינתיים אני רוצה שאתה ומייזי תנצלו את כל הזמן שנותר לכם יחד בבילוי משותף… יהיה קשה מאוד לפתור את הצרות שלכם." הוא נשמע כל כך מיואש וזה היה כלל לא אופייני לו, בסופו של דבר הוא יצא מהבית וטרק את הדלת, מותיר אותי ואת מייזי המומים ומעט עצובים, כעת לא היה לי כוח לעשות שום דבר – רציתי רק לשבת ולחשוב על מילותיו הקשות של חורחה, להצטער על כך שהוא לא יוכל לעזור לי באופן מיידי ולתהות אם הוא בכלל יוכל לעזור לי אי פעם להתגבר על הבעיה שלי…