אני ואת 4

לאחר שנפרדנו מלהתלאות ניגשנו אני וחורחה אל מעגן הסירות שהיה בכניסה למלון, שם הופתעתי לגלות שמחכה לי אותה סירה שלקחה אותי לשם במהלך הטיול, ולא האמנתי כאשר גיליתי מי הנהג שלה…
"היי…" אמרתי בחיוך, הגבר בעל העור השחום והשיער השחור והארוך שמולי חייך בחזרה והושיט לי את ידו, לא היה מקום לטעויות במצב הזה – זה היה צ'ינו, הנהג שכל כך אהבתי לדבר עליו ולנסוע איתו, "הגבר" הייתי קורא לו.
"שלום לך, מה שלומך?" אמר צ'ינו בהתלהבות קלה, הבחנתי כי הוא עדיין שם את משקפי השמש השחורות שלו ושמחתי מכך, הרגשתי כאילו שום דבר לא השתנה בטורטוגרו מאז עזבתי אותה לפני שנה וקצת – הרגשתי כי סופסוף חזרתי אל המקום אליו אני באמת שייך, רציתי לקוות שכך באמת יהיה וכי הסבל שלי ייגמר לעולמי עד…
"אז חורחה, ספר לילד לאן אנחנו לוקחים אותו…" אמר צ'ינו בשמחה, הבטתי כעת לכיוונו של חורחה בתחינה לתשובה והמדריך הנהדר בתגובה צחק בהתלהבות, מבין היטב את ההתרגשות שלי ומרוצה מכך מאוד – למרות שידעתי קודם לכן את מי אני עומד לפגוש רציתי לדעת לאן אני אלך, איפה שנינו ניפגש – קיוויתי מאוד לחזור לאומגה שליד הכפר טורטוגרו, אותה אומגה שבה הייתי קרוב אל מייזי בפעם האחרונה, קרוב מאוד אבל לא הצלחתי לבטא את רגשותיי, באותו המקום שבו היא דיברה איתי ואני הצחקתי אותה והעליתי חיוך מושלם על שפתיה העדינות – אני לעולם לא אשכח את זה, לעולם.
"אתה הולך לחזור לטורטוגרו, הפעם תוכל להישאר בכפר למשך כמה זמן שתרצה ואף אחד לא יוכל להוציא אותך מכאן, לא עוד סבל." הוא אמר והניח את ידו על כתפי, הבטתי בו בהתרגשות עזה, ליבי הלם בפראות ואיים לפרוץ מתוך החזה שלי בעודי חושב על מפגש מחודש עם מייזי ועוד בתחומי הכפר היפהפה שכל כך אהבתי, המקום שרציתי להישאר ולחיות בו יותר מאשר בכל מקום… רציתי להיות בגן העדן של קוסטה ריקה, המקום הכי יפה שאי פעם ראיתי, מקום שהרגיש לי כמו ממלכה דמיונית ולא כמו חלק מכדור הארץ…
"אני לא מאמין שאתה לוקח אותי לשם, ואתה גם תישאר איתנו?" תהיתי.
"בטח שאני אשאר איתך ועם מייזי, אתה לעולם לא תהיה לבד, אני לא יכול להרשות לך להרגיש ככה." אמר חורחה בדומיננטיות והביט בי במבט רציני במיוחד, הנהנתי בראשי בחיוך והרגשתי כיצד אני עומד על סף בכי. המילים שלו היו כל כך חזקות וחודרות כעת, לא היה מנוס מלהרגיש את התחושות האלו מחלחלות פנימה, הרגשתי שסופסוף מישהו לוקח אותי תחת חסותו ומציל אותי מהגיהינום שבו הייתי עד עכשיו, הרגשתי שסופסוף אני מקבל את ההזדמנות הנוספת שלי לפרוח ולהצליח בחיים הארורים האלו, היום זה יקרה, היום יגיע זמן הניצחון הגדול שלי ולא משנה מה…
"בואו לסירה, קדימה…" צ'ינו זירז אותי ואת חורחה וקטע את השיחה, שנינו מיהרנו אל סירת המנוע הירוקה – לבנה והריקה, הבחנתי כי לצד המושב של צ'ינו עמדו כמה דיסקים, התרגשתי מכך מאוד, אני זוכר כי תמיד חשבתי לעצמי עד כמה כדאי לשים מוזיקת רוק קצבית ואיכותית בזמן השיט על מנת ליצור חוויה חזקה ומספקת יותר, השאלה היא אילו דיסקים יש לו שם והאם זה מה שרציתי, התקרבתי אליו והתיישבתי הכי קרוב שאפשר אליו בעודו מתכונן להתניע את הסירה, חורחה הצטרף אלינו והתיישב במושב שלצידי, כעת צ'ינו יצא לדרך, היה כל כך כיף לראות את המעגן של המלון מתרחק מאיתנו לאטו. בהיתי בנוף המקסים של הג'ונגלים שמסביב לנהר, העצים הגבוהים שבמרחק הזכירו לי את עלילות הפנטזיה הקסומות שכל כך אהבתי, את המרחבים האינסופיים של העולמות האגדיים והאדירים האלו שמופיעים רק בסרטים ובספרים, או לפחות כך חשבתי עד שהגעתי לקוסטה ריקה… אני חושב שצריך לשנות את שמו של המקום לארץ התיכונה, המדינה הזו בהחלט יפה כמו עולם הפנטזיה הגדול מכולם…
"אז מה, החלטת להביא דיסקים לסירה?" שאלתי בסקרנות.
"אה הא, וחכה שתראה מה שמתי לך כאן…" השיב הנהג בחיוך נלהב, חורחה טפח על כתפי ואני הרגשתי כיצד מצב הרוח שלי משתפר אפילו יותר, לא תיארתי לעצמי שאוכל לשמוח שוב כמו ששמחתי אז אבל הנה להפתעתי זה קורה ובגדול, מעולם לא הייתי מאושר כל כך…
"די!" צרחתי בהתרגשות, מיד הבחנתי בציפורים בורחות בבהלה וגיחכתי לרגע, כאשר הבחנתי באלבום השחור של מטאליקה לצד אלבומי רוק ומטאל גדולים נוספים ששכבו במדף שליד ההגה לא יכולתי לעצור את השמחה שלי ואיבדתי שליטה.
"אני לא מאמין ששמת כאן את כל אלבומי המופת האלה… מטאליקה? גאנז נ' רוזס? פאק, יש כאן אפילו מגאדת' וטסטאמנט, אני לא מאמין לך!" לא ידעתי את נפשי מרוב אושר.
"בחר מה שאתה רוצה, אבל הכי מתאים זה לשמוע את you could be mine של גאנז, זה גורם לי להרגיש בלתי מנוצח. אל תשכח שזה השיר משליחות קטלנית 2, ומי לא רוצה להרגיש כמו ארנולד שוורצנגר לרגע?" צ'ינו צחק והכניס את הדיסק של גאנז נ' רוזס, הוא הריץ לשיר האגדי ומיד הבס והתופים שברו את הדממה והכניסו אותי לסערה של רגשות, שטנו לכל אורך הדרך עם המוזיקה השמימית והעוצמתית הזו וממרחק קטן יחסית כבר נראו פסלי הטוקאן והמקאו שמברכים את העוברים והשבים בדרך לטורטוגרו או החוצה ממנה, בתוך דקות אחדות חנה צ'ינו בנמל והוריד אותי ואת חורחה, כעת התכוננו לדבר איתו בשביל להיפרד ולהודות לו אך לפתע שמעתי קול מוכר קורא לי…
"אלעד?" שמעתי קריאה בטון עדין ומענג כל כך, המבטא האמריקני היפה הזה לא הותיר לי שום מקום לספקות, אכן ממרחק כמה מטרים מאיתנו עמדה מייזי, אהובתי הקטנה, עזבתי הכל כעת ורצתי אליה בשיא המהירות, חורחה וצ'ינו החליפו ביניהם חיוכים בעודם עומדים לצד הסירה ומביטים בנו, שמחים לראות את האהבה שניצתת שוב כאילו שום דבר לא השתנה…
כעבור כמה שניות עמדתי מול מייזי, היא נראתה כל כך יפה כעת – כאשר היא לבושה בגופייה לבנה ובמכנס קצר וכחול, שיערה החום והגלי היה פזור ועף מעט ברוח הקרירה, עיניה הכחולות היו ממוקדות בעיניי, מבטה חודר עמוק לתוכי ומספק אותי כל כך…
"מייז, מה קורה מתוקה?" אמרתי בהתרגשות וחיבקתי אותה אליי בחום, מייזי חיבקה אותי בחזרה ונשענה על כתפי, ליטפתי את גבה בעדינות והרגשתי כיצד קצב פעימות ליבה הולך ועולה, שמחתי כל כך להתאחד איתה אחרי כל הסבל שעברנו שנינו, ידעתי שאולי גם המפגש הזה לא יימשך לנצח אבל בינתיים החלום נמשך ולא נעצר אז אי אפשר לדעת…
"אני לא מאמינה שהצלחת למצוא אותי שוב, אלעד, אני לא מאמינה…" היא התרגשה ודיברה בגרון חנוק.
"הו, בייבי…" לחשתי לה וליטפתי את שיערה החום והמקסים, כעת שנינו הלכנו יחד לכיוונם של חורחה וצ'ינו שחיכו על המדרגות הסמוכות למעגן הסירות, הבטנו אחד בשנייה וכעת החזרנו את המבט לחברים שלנו, התכוננתי היטב לשיחה מועילה וטובה וכבר לא פחדתי שהחלום ייגמר, הרגשתי כאילו אני נמצא עמוק בתוכו ואין שום דרך להוציא אותי ממנו, שמחתי כל כך…
"אז מה קורה איתכם?" שאל חורחה בחיוך האופייני לו, מייזי ואני הסמקנו מעט והתקשינו לענות בתחילה…
"אני שמחה שאלעד פה, עכשיו אתה רוצה להגיד לי שנגור בטורטוגרו יחד?" מייזי שברה את הקרח בינינו ודיברה בהתרגשות, ליטפתי את לחיה ברכות.
"אפשר לעשות את זה, לפחות בינתיים." חורחה השיב.
"למה אתה מתכוון, בינתיים?" נבהלתי מאוד כשהוא אמר את הדברים האלו, אני ממש לא רציתי לצאת מהחלום המושלם הזה ולא משנה בעד איזה מחיר, אני פחדתי כל כך שהרצונות שלי שוב יישארו בגדר הפנטזיה…
"לעת עתה אתה איתנו, עד שנוכל לתכנן את הדרך הטובה ביותר להפוך את זה לקבוע. אני לא יכול להרשות לך להישאר בשגרת חיים כל כך רעה כמו שחווית עד עכשיו במשך הזמן שחלף…" חורחה הסביר לי, לא הבנתי ממש למה הוא מתכוון אך רציתי להאמין לו שאנחנו נשארים יחד למשך זמן רב יותר ממה שקורה בדרך כלל, כעת הבטתי לכיוונה של מייזי והיא החזירה לי מבט מודאג ומלא בחמלה, חיבקתי אותה אליי ושתקתי, נשאב עמוק לתוך עיניה הכחולות והמהממות ומרגיש את העונג והריגוש משתלטים שוב על גופי…
"אני אעשה הכל על מנת שנהיה יחד לנצח, אתה יכול להיות בטוח בזה, מתוק." היא לחשה לי ונתנה לי נשיקה על הלחי, הסמקתי מאוד כעת ושמחתי, מרגיש שלפחות לרגע אחד אני אהיה בטוח ולא אסבול, כאשר גם חורחה איתנו נראה לי שרק טוב יכול לצאת מכל הסיטואציה הזו.
"טוב, חברים, אני אחזור למלון…" צ'ינו קטע לרגע את השיחה הדרמטית וחזר לסירה שלו, כולנו הבטנו בו, לא שוכחים להודות לו על המאמץ שהוא עשה בשבילי…
"ביי, צ'ינו, תודה רבה…" אמרתי לו וניגשתי אליו, לחצנו ידיים ועכשיו הוא עלה על הסירה והתניע אותו, גם מייזי וחורחה נופפו לו לשלום ושלושתנו הבטנו בסירה מתרחקת בהמשך הנהר, לאחר מכן התכוננו לצעוד אל תוך הכפר, מחכים לראות מה מצפה שם בפנים, אני מקווה שאשאר כאן כמה שיותר זמן לפני שאחזור למציאות ואתעורר מהחלום הנהדר הזה, אני לא רוצה להתעורר.