אני ואת 3
"איפה אני?" שאלתי בתדהמה כאשר פקחתי את עיניי והבחנתי בג'ונגל עצום ויפה כל כך, בסמוך אליו נראה נהר כחול ומהמם, לכמה שניות חשבתי שאני לא מכיר את המקום אך לאחר מכן מיד נזכרתי ולא היה שום מקום לטעויות – חזרתי למקום שבו הכל התחיל, לטורטוגרו, קוסטה ריקה.
הסתכלתי לכל הכיוונים וחיפשתי אחר אנשים, בדרך כלל בשלב הזה של החלום אני אמור לפגוש את מייזי ושנינו אמורים לעשות משהו יחד אך כעת נותרתי לשכב לבדי על הקרקע הבוצית, מסביבי הבחנתי בסרטנים מטיילים ומחפשים אחר אוכל. הבטתי ביצורים האדומים והקטנים בהשתאות וחייכתי, כמה שאני אוהב חיות ונהנה להסתכל עליהן בכל הזדמנות…
לאחר מכן שמעתי את קולותיהם המוכרים והאהובים כל כך של הטוקאנים שעמדו על צמרות העצים הגבוהים וזימרו, הבחנתי בכמה מהם עפים לכיוון הגדה הנגדית של הנהר, כעת קמתי על רגליי וניגבתי את הבוץ החום והרטוב ממכנסיי, מנסה להיפטר מכמה שיותר לכלוך.
הלכתי לאורך השביל שראיתי, לאורך הדרך הבחנתי במראות המוכרים שאני כל כך התגעגעתי לראות – העצים הייחודיים והצמחייה המקסימה, החרקים, הקופים השואגים שרצים על הענפים ואפילו כמה טוקאנים וציפורים נוספות – זה היה פשוט מושלם ומהר מאוד הרגשתי כיצד קצב פעימות ליבי מזנק ומגדיל את מהירותו באופן משמעותי, אך עדיין משהו היה חסר…
אני המשכתי ללכת לאורך דקות ארוכות אך עדיין לא מצאתי אף אחד, מיואש מעט החלטתי לשכב תחת אחד העצים ולנוח, עצלן שכמותי… חיפשתי לראות האם יש עליי תיק כלשהו שבו אוכל למצוא מזון ושתייה אך לא מצאתי דבר, נאנחתי בתסכול ועצמתי את עיניי, באופן מפתיע שקעתי לתוך שינה עמוקה…
לאחר זמן מה שהרגיש כמו נצח הרגשתי נגיעות בכתפי.
"א…אמא?" שאלתי, חושב משום מה שיצאתי מהחלום אך בתגובה לדבריי שמעתי רק קול מסתורי אומר דבר מה במבטא ספרדי, לאט לאט התחלתי לפקוח את עיניי וגיליתי כי אני עדיין נמצא בג'ונגל, הבטתי לכיוון הנהר הכחול ולאחר מכן הצידה על העצים והשיחים המקסימים אך כעת הסתכלתי סופסוף שמאלה לכיוון האדם שנגע בי ובין רגע ניצתו בי רגשות עזים של שמחה והתרגשות, לא היו לי שום ספקות לגבי זהותו של אותו אדם, החיוך הגדול שעל פניו אמר הכל, הוא גם זיהה אותי…
"חורחה?!" צעקתי בהתלהבות וקמתי במהירות על רגליי, ניגש לחבק את הגבר השחום והמלא שעמד משמאלי, הבטתי בעיניו החומות והקטנות ודמעות מילאו את עיניי, כל כך שמחתי לפגוש שוב את המדריך האגדי מהטיול – המדריך שהרגיש לרגע כמו המנטור שלי, המדריך שאני לעולם לא אשכח…
"היי, ילד, עבר כל כך הרבה זמן." הוא ענה לי באנגלית במבטא הספרדי האופייני שלו וחיבק אותי בחזרה, טופח על גבי בעדינות, למשך שניות ארוכות לא הרפינו אחד מהשני והתקשינו להוסיף מילים, בסופו של דבר המשכנו ללכת לאורך השביל וכעת נזכרתי לאן הוא מוביל אותי ושמחתי כל כך – הוא מוביל אותי בחזרה למלון שבו ישנו אני ומשפחתי בטורטוגרו, מקום שבו קרו לי רק דברים טובים ומיוחדים…
"אז אתה מחזיר אותי למלון?" שאלתי בהתרגשות, חורחה הניד בראשו לשלילה וחייך אליי בממזריות, תהיתי מה הוא בדיוק מתכנן בשבילי, הלוואי וידעתי מה בראשו כעת…
"אני לוקח אותך למקום הרבה יותר טוב, אבל קודם אני רוצה שתגיד שלום לכולם. אתה בטח גם התגעגעת כמו שאנחנו התגעגענו אליך, לא גבר?" חורחה חייך אליי וכעת רציתי להרים את ידיי באוויר, לקפוץ ולצרוח בקול, לשחרר את כל התסכול והכאב החוצה בצעקה חדה ומהדהדת של שמחה – להראות שלמרות הכל אני ניצחתי והצלחתי להגשים את חלומותיי, להראות לעולם שאני חופשי ושאף אחד לא יוכל לעצור אותי!
"אין כמוך, חורחה, אתה מלך!" אמרתי לו וטפחתי על שכמו, המדריך המבוגר חייך אליי בהתלהבות וכעת שנינו המשכנו ללכת בשבילים שבתוך בית המלון והגענו אל הקבלה שם עמד ויקטור, בחור בעל שיער שחור, עיניים חומות ומשקפיים שהיה לבוש בחולצה לבנה ומכנס כחול. ללא ספק זיהיתי אותו, הפקיד החביב שקיבל אותנו בכניסה למלון, כל כך אהבתי את האדם הנהדר הזה, באופן מפתיע הוא זיהה אותי למרות השיער הארוך שגדל לי, לחצנו ידיים ולמשך מספר דקות נותרנו לדבר אחד עם השני, זה היה ממש כיף.
"אז מה קורה איתך?" ויקטור שאל.
"זה סיפור ארוך, הייתי נשאר להגיד לך הכל אבל כעת אני וחורחה צריכים ללכת." הסברתי והמארח החביב הנהן בראשו ונפרד מאיתנו בנימוס, כעת הגענו אל חדר האוכל ושם חיכה המלצר המצחיק שכל כך אהבתי להיות בחברתו – בחור שקראתי לו "להתלאות" בגלל שלימדנו אותו בטיול איך לומר להתראות וכך הוא ביטא את זה, וכך המלצר המגניב קיבל אותי בחיבוק נלהב וגם לחץ ידיים עם חורחה, הבטתי בו בחיוך.
"מה קורה?"
"הכל בסדר, בטח כשאתה שוב כאן… עברה כבר שנה ומשהו והיה מוזר לא לשמוע ממך, אתה היית בחור מיוחד ואף אחד כאן מעולם לא שכח אותך כמו שאתה יכול לראות כעת." אמר להתלאות על סף דמעות, כמה שהוא חמוד וטוב לב, הסמקתי בלחיי כשהוא החמיא לי, כמעט ולא שמעתי מחמאות נהדרות כאלו לאורך חיי, התרגשתי כל כך שאנשים שהכרתי בסך הכל כמה ימים ידעו להיקשר אליי ולהעריך אותי, למען האמת הם מיוחדים וטובים בעצמם, הרבה יותר ממני…
"זה מרגש, הא? לפגוש מישהו שאתה מעריך אחרי כל כך הרבה זמן…" אמרתי לו, הוא הנהן בראשו בהסכמה.
"זה נהדר שאתם נהנים לדבר ולהיפגש כך, אבל שנינו חייבים ללכת עכשיו… אני מצטער אם זה מעצבן אותך, אחי, אבל ניפגש אחר כך." חורחה קטע את השיחה בינינו, הבטתי בו בחוסר הבנה מסוים אבל בסופו של דבר רציתי להמשיך מכיוון שהייתי כל כך סקרן לגבי מה שמחכה לי באותו מקום שהוא רוצה לקחת אותי אליו, התחלתי לחשוב וכל המחשבות שלי הובילו אותי לכיוון אחד – מייזי…
"אתה הולך לקחת אותי לראות את… אתה יודע את מי…" אמרתי לחורחה בביישנות, להתלאות הביט בשנינו בתדהמה ולא הבין דבר, אך חורחה חייך אליי וקרץ לי, מהר מאוד הבנתי שזו באמת הייתה הכוונה שלו וברגע הזה לא היה אדם שמח ממני, באמת שלא היה, הלוואי ואני אשאר בחלום הזה לנצח ולעולם לא אצא ממנו, ככה זה מרגיש, עד כדי כך טוב, טוב מכדי להיות אמיתי…
תגובות (0)