אני, היא והוא

זהו סיפור קצר ועצוב על שלושה אנשים: אני, היא והוא.

אני בן 24 שגר ביישוב קטן במרכז. לא הרבה יודעים על קיומו של היישוב הזה, רק יודעי חן יודעים איפה נמצא היישוב הזה. בגיל 6 אבחנו אצלי אוטיזם בתפקוד גבוה. אני נראה כמו בן אדם רגיל, מדבר כמו בן אדם רגיל ומספר בדיחות כמו בן אדם רגיל אבל עמוק בפנים יש לי שריטות נפשיות. לפעמים אני מקלל כמו מלח, לפעמים אני זורק דברים ולפעמים אני מדבר אל עצמי באמצע הרחוב. כולם מסתכלים עלי אבל לי לא אכפת.

היא בחורה בת 25 שגרה באותו יישוב במרחק של רבע שעה הליכה ממני. הכרתי אותה בעת השירות הלאומי שעשיתי במקום הצבא. היא אחת הבחורות הנאות שראיתי: יש לה משקפיים עם מסגרת אדומה, שיער ארוך וחלק בצבע שחור ופוני שמסתיר לה את המצח. כול פעם שהיא מחייכת אלי אני מרגיש שמחה. סוף סוף בחורה יפה שמתייחסת אלי כמו לבן אדם רגיל ולא כמו למוטאנט.

הוא בחור בן 26 שגר בתל אביב. הוא ההפך הגמור ממני: גבוה, חתיך, עשיר כמו אוליגרך (ההורים קנו לו אוטו ליום הולדת 18, הוא מצידו ישב בבית ואכל פיצוחים) ויש לו כישרון לבדיחות. יש לו מאות אלפי עוקבים בפייסבוק, 4,987 חברים וכול סטטוס מצחיק שלו מקבל טונות של לייקים. היא צוחקת מהבדיחות שלו, אני אישית מכיר סרטי שואה שיותר מצחיקים מהסטטוסים שהוא מפרסם.

אני מאוד אוהב סרטים. מאז גיל קטן אהבתי את תחום הקולנוע. אני אוהב את טרנטינו, האחים כהן, ניקולס ווינדינג רפן, טרנס מאליק, אקי קאוריסמקי, ווס אנדרסון, לארס פון טרייר ועוד המון המון במאים. פעם בשבוע אני מבקר בקולנוע השכונתי המקרין סרטי איכות וסרטים ישנים. מוכרי הפופקורן מכירים אותי. אני מרגיש שם כמו בבית.

היא בחורה עם טעם קולנועי ממוצע. פעם הראתי לה סרט של האחים כהן והיא נרדמה. היא אוהבת את טרנטינו, טים ברטון, סרטים ישראליים ואת ג'ניפר לורנס. אל תבלבלו אותה עם סרטים אירופאיים מורכבים מדי, היא מעדיפה דברים קלילים. אבל לי זה לא משנה, כול עוד בחורה כזאת לפחות אוהבת את טרנטינו אני לגמרי בסדר איתה.

הוא לא מבין מהחיים שלו בקולנוע. אל תבלבלו לו את השכל עם הסרטים הישנים המגעילים האלה. תנו לו 'מהיר ועצבני', 'יחידת המתאבדים', 'רובוטריקים' וזבל בסגנון הזה והוא יהיה מבסוט. הוא בא לסרטים בשביל להנות, לא בשביל לחשוב. אם הוא היה רוצה לחשוב הוא היה קורא ספר.

אני שונא מסיבות. אף פעם לא הבנתי מה כול כיף ברעש הנוראי של המוזיקה, האלכוהול הדוחה והאנשים המעצבנים שבאים בשביל לדחוף את כול מי ששונה מהם. תמיד כשמציעים לי ללכת לרקוד במועדון השכונתי אני מסרב.

היא מתה על מסיבות. כול שישי בערב היא יוצאת בנוהל. שמלת מיני אדומה וצמודה, עגילי כוכב בשני האוזניים, שפתון כמו של דוגמניות, שרשרת יפה ונעלי עקב כמו של אישה מבוגרת. כשהיא במסיבה היא בעייני האישה היפה בעולם. כשהיא רוקדת ומחייכת אין דבר יותר יפה ממנה.

הוא מת על מסיבות. תמיד קורע את המועדונים בתל אביב. לבוש בחליפה לבנה, שרשראות ותסרוקות הזויות, תמיד כול הבנות נופלות לרגליו, כולל היא.

אני ראיתי בפייסבוק ששניהם נפגשו. כעסתי, חשבתי שאני נועדתי להיות איתה, לא הוא! מהרגע שהיא פגשה אותו במסיבה ידעתי שהלך על קשר הידידות בינינו.

היא מצידה מצאה את גבר חלומותיה. סוף סוף בחור חתיך שמתייחס אליה כמו אל היפה בנשים ולא איזה מכוער שמתייחס אליה כמו למלאך. מה היא צריכה לבזבז זמן על אוטיסט נחות כשיש לה בחור נאה כמוהו?

הוא היה מאושר. סוף סוף בחורה שהוא יוכל לחיות איתה חיים כמו של זוג נשוי. הוא הציל אותה מהחיים השוממים ביישוב ועכשיו תהיה מי שתגור איתו בדירה שההורים קנו לו.

אני שמתי לב שמאז הסטטוס בפייסבוק על המסיבה היא פחות ופחות מדברת איתי. פחות מתקשרת, פחות עונה לי מיוזמתה, יותר מבריזה לי מפגישות שאני קובע איתה ופחות מראה בי עניין.

היא מצאה את ההזדמנות לברוח מהיישוב המשעמם אל העיר הגדולה. היא החליטה לגור איתו וההורים מרשים לה. היא התחילה לארוז את החפצים, לחתום על חוזה השכירות ומעתה ואילך היא תושבת של תל אביב ולא של יישוב נידח במרכז.

הוא המאושר באדם. בחורה יפה וחמודה היא בת זוגו עכשיו. הם חיים באושר בתל אביב, משלמים שכירות גבוהה ולא מתייחסים לאוטיסט הזה מהיישוב הנידח במרכז.

אני בכיתי. עד שבחורה יפה מתייחסת אלי גם היא נעלמה. שום דבר לא הוגן בעולם הזה. מי צריך יחסי אנוש כשיש סרטים. קניתי את מארז הבלו ריי השלם של סרטי לארס פון טרייר והתחלתי לעשות מרתון שלו. מדכא כמו המוות אבל עדיף על בחורה שמתייחסת אלי רק כשזה נוח לה.

היא לאט לאט שכחה ממני. מי זה הבחור האוטיסט ההוא שנורא חיבבתי? למי אכפת. מזל שיש לי חבר חתיך שדואג לי ונותן לי כול מה שאני רוצה. מי צריך עוד אנשים בעולם כשיש אותו.

הוא היה שמח. הכול הולך לו, ההורים קונים לו כול דבר שהוא רוצה, הבחורה הכי יפה ביישוב כלשהו במרכז נפלה לרגליו וכולם מתייחסים לבדיחותיו בפייסבוק. תאמינו לו, מה צריך יותר מזה בחיים.