אמא, אני לא רוצה לבכות

אמא, אמרתי לך שאני יוצאת לשעה. חזרתי עם בחור הביתה.
שכבנו. היינו שקטים, מאחורי דלת סגורה. באפלה.
והתשוקה הייתה עיוורת בחושך. וכך גם רגשותינו. מבולבלים מידי.
אמא אני לא בטוחה, אמא אני לא מוגנת.
אני שונאת את אותו בחור למרות שהוא מאסטר בסקס.
הוא השאיר עלי סימנים,בכל הגוף, אני רוצה לקרוא להם "נשיכות אהבה" אבל, אני שונאת אותו.
אמא אני לא רוצה לבכות, הכל היה בהסכמה אבל אני, אני המטומטת שעדיין לא נרפאה מהסימנים הקודמים.
אני החסרת אחריות עצמית שמשווה עצמה לזבל, לחתולת רחוב. כלבה קטנה וסקסית.
ובכלל לא התנשקנו, כי אין בי שום רגש אליו, שום אמת.
שפתיו היו על גופי, נעות ונעות בהסוואה של תענוג, התחושה נעלמה, אני נעלמתי. נשמתי נספחה בין המתים. קבורה מתחת לאדמה במקום נסתר.
אמא, אם היה לי כיף אז למה אני בוכה? למה אני מסתגרת בחדר, בוהה בסימן שהשאיר לי על הצד וממיטתי עולה ריחו. אני לא יודעת אם לקרוע את הסדינים או לחבק אותם.
אמא, אני לא חזקה, אמא, אני עומדת להתמוטט.