אל תעזבי אותי בקול שבור בכיתי לבדי…

הכאב ,העצב , החושך , השקט , ריחם העצוב של פרחי הוורדים הנובלים ברקע גשמי דצמבר,
ההרגשה הכי עצובה שיכולה להיות , הרגשתי כה בודד כה לבד .
רק תמונה אחת שנשארה,
האחרונה ששרדה את ליבי הזועם והשבור …
תיבת מנגינה שבורה למחצה אך עדיין ניתן לשמוע בה ,
מנגינה שבדעתה רק לעלות זכרונות טובים הגורמים לצרב בגרוני ,
האם יש טעם לחיי בלעדיה ? האם נותר לי משהו ?
כל הזכרונות שוב עולים בי כל מחשבותיי מציפות אותי כמו ארמון חול שנבנה בזיעת אפיים
והגאות באה מבלי התחשבות לשתוף אותו לתוכה .
קמתי , שתפתי פנים , לא יכולתי לראות שוב צלקות על יידי ולהרגיש את רעידותם החזקות .
הרגשתי כמשוגע אשר ברח מהמוסד , הרגשתי כחסר ישע לשפיות .
טפטופי הגשם מזכירים לי את סוף ספטמבר , לפני כמה שנים אחדות ,
שבהם הכל היה נראה כאפשרי נורמלי ובטוח . רציתי לחזור לתקופה הזאת
רציתי להיות רק שמח לשיר עוד שיר איתה לחייך ולצחוק
לא נותר בי דבר … הבית מזכיר יותר מידי דברים אולי אצא לחשוב במקום מרגוע לבבי .
בסוף הרחוב הפרברי , ספסל מעץ , צמחייה עשירה ונוף הררי , התמכרתי לשקט אך היני פוחד ממנו
יותר מכל דבר עלי אדמות .
שם במקום ההוא שלא סיפרתי עליו לאף אחד , שהיה שמור אך ורק לי ולמחשבותיי המתרוצצות
שם באותו המקום , לאחר החלטתי הסופית כנראה לוותר ולתת לזרם לשתוף עימי איתו
הופיע בי התקווה האחרונה , לפתע בפסיעה אחת שבקושי נשמעה אך היה בה גם הרצון להשמע
בזווית עיניי המוטשות , המעיל המוכר אך שהסתובבתי לא הכרתי אותה יותר , ולפתע בבת אחת התמוטטה אל הרצפה כחסרת אונים ופרצה בבכי עמוק ואני יחד איתה .