אלה עם כנפיים

הכל התחיל בלילה אכזר, שני אלים גדולים ששנים לא אהבו, התאהבו. אך עשו מעשה שלא יעשה ונענשו אודות ביתם הבכורה שטרם נולדה. אבל השנים עברו והיא נולדה. נולדה פרי אהבתם. ושמה לב. שנה אחריי היוולדה יצאה האלה אל חצר ביתה עם ביתה. צרחת אימים צעקה אל השמיים והאלה. אלת האהבה הגדולה בתבל נעלמה כאין. אהוב ליבה אל השמש הגדולה הביט אל הבת ללא האם במילותיו אבדו.
והנה השמש באה ועולה ולב כבר עברה מאה שנים בדיוק. זהו היא בוגרת מספיק להחליט על עצמה. אביה אל, איך תוכל לשאול אותו את שאלות ליבה? היא התקשתה להיות כמעט לבדה אך עבורה נגמר עידן בדידותה. היא יצאה מהדלת הראשית ונחלה את צעדיה הראשונים על ענני האולימפוס. רגליים יחפות וורדרדות . עור מבריק והילה טהורה שלא הייתה מביישת מלאך. טוניקה יוונית לבנה עם חבל זהב על מותניה. שיערה חום שטני גלי שמשתנה הקביעות לכתום לחזרה , השיער גולש על גבה בטבעיות. גופה עילאי והיא לא התביישה בזה לרגע. רק דבר אחד הפר את הפאר האלוהי שלה. זוג כנפיים לבנות וגדולות בגבה פרוסות לרווחה. היא הביטה בעיני הענבר שלה אל השמיים. לב התקדמה על פני מזרקות ויצורים שמימיים בלי לומר דבר. אבל היא מרגישה בטוב הזה. היא עצמה בלי לדעת קיבלה את תפקיד האהבה. היא ראתה את הנערים והנערות , הבודדים , בני האלים , האלים הזוטרים והצעירים בני גילה פחות או יותר בפינת המזרקה עם פסלה של אלת המשפחה. ומידה המים זורמים. נערה בעלת שיער שחור וחלק ככקש ועיניים מלאות עניין שיחקה שחמט עם נער עם שיער שחור וחיוך מנצח בדיוק היה באמצע מהלכו לניצחון. תוך רגע קול התרעמות עלה מבהירה בעוד הנער חייך ומשם. כתפיו "אל הדרכים הנסתרות ,בנה של ניקה. את בחרת" אמר בלי שמץ של הסתרת גאוותו. הנערה נשפה בבוז " ס'וד(סודות וחידות) זה לא הולם אותך השוויץ" היא שתקה לרגע "צפה לנקמה" אמרה. הם חייכו זה לזו וסידרו את המשחק מחדש. בציפייה להפסיד. "שלומות!" קול נערה הריע מאחוריה. היא קפצה בבהלה וכנפייה נפרסו לרווחה בקול שגרם לכל האלים הזוטרים והצעירים להסתכל לכיוון. לחייה העלו אדמדמות של מבוכה והיא הסתובבה אל הקול בתקווה שישכחו ממנה. "אחרים התקדמו לעבירה בזמן שפנתה אל הנערה הבלונדינית. "שלומות … מי את?" שאלה ונענתה מיד "קשת אלת החיפוש, מי את ? מלאכית? בת חסות חדשה של קופידון?" היא הביטה אליה במבוכה על הרעיונות וענתה בקול שקט " לב אלת האהבה" כולם התקדמו אליה במהירות. הקיפו אותה בשאלות רבות "את ביתה של אפרודיטה?" שאל סו'ד "את באמת קיבלת את התפקיד שלה אחריי לכתה?" שאלה הנערה שהפסידה במשחק "למה יש לך כנפיים? " שאלה קשת. היא קיפלה כנפיה כלפי גבה וענתה "נולדתי ככה ו… ו.. אבא שלי אמר שמישהו צריך למלא את תפקידה של אימי". הנערה שהפסידה פנתה אליה בשאלה מוזרה " אביך הוא אבי? ארס? הוא פשוט מעולם לא הזכיר בת עם כנפיים לו ולאפרודיטה" היא הנידה ראשה ללא " אבי הוא אפולו, אל השמש" כולם נשמעו מהורהרים "מעניין " אמר סו'ד ולא הוסיף דבר. ואז שינה נושא " את באמת יפה" העיר והציע לה לשחק של " אני לא שיחקתי מעולם" אמרה אך מיד כבר משכו בידה והבטיחו לה הצלחה. קשת הביטה במשחק ועיניה לא הפסיקו לזוז. לב ניסתה להבין את החוקים אבל הם שעממו אותה. מה שעניין אותה באמת הייתה היד האוחזת בחייל כדי לזוז צעד או שניים. הייתה הייתה בריאה וחברה, חסרת פגמים. אבל זה היה פתאום מלהיב יותר, לחפש איפה אפשר לשפר במראה, מה מיוחד בו ובמה עדיף לעולם לא לגעת. הוא היה אלוהי. מראהו יפה טוהר ויפה מראה. והיא התרכזה בו יותר מאשר במשחק. הוא הסביר והסביר וכשהתחיל המשחק היא הפסידה לו מיד. "את גרועה בזה, יריבה לא שקולה, יש משהו שאוכל לנצח בו בהוגנות?". היא חייכה אליו חיוך שובבי. "אולי …בתעופה אתה תנצח?". הוא הרים ידו "אני תמיד יכול לנסות". "אם יהיו לך כנפיים אלמד אותך לנצח " הוא החל לסדר את השח מחדש ואמר "בינתיים רוצה ללמוד את האומנות הזאתי, אחריי הכל אימך היא אומנות בפני עצמה ואני בטוח שהבת כאמא". ליבה החסיר פעימה. הוא אהבתי- כך אמרה בליבה- ואני אראה לעולם את אהבתי. "אז למה יש לך כנפיים?" שאלה קשת "אה… מי יודע?" היא ניסתה לנפנף את קשת מעליה. -יש לי משימה, להחזיר את אהבה- החליטה בליבה. ואף לא מחשבה נוספת עלתה בה. והמוות הזה… כל הזמן וכל יום שאלו אותה. "איך זה קרה?" "ראית?" "היית?" לב לא רצתה להודות בזה אבל הרעיון של לחקור מה קרה לה ,קרץ גם לה. היא חשבה על הדם שלה. הדם המעורבב שלה. היא כרתה לעצמה את האצבע באחד הימים רק כדי לראות מה יקרה. אולי גם היא פגיעה מספיק להעלם?. סו'ד זה לא עניין הוא לימד אותה שחמט והכיר לה את האולימפוס. הם טיילו וטיילו וגם שקט היה לה נחמד, היא ידעה להעריך אותו. וגם להעריך אותו.