איתי אתה לא לבד, אבל איתך אני כן..

אתה הולך לך ברחוב, רואה אנשים, משפחות, זוגות, או סתם אנשים בודדים שמדברים עם מישהו בטלפון..
ואתה לבד.
אתה משוטט במורד הרחוב וממשיך לראות אנשים ביחד עם אנשים, ואתה עדיין לבד.
ואתה נזכר באותם אנשים שאתה היית איתם, כשאחרים שלבד הסתכלו עליך, עם אנשים אחרים.
אתה נזכר שאתה הולך לבית הספר עם אמא שלך ביום הראשון, שאבא שלך מקפיץ אותך לעבודה, כשאתה ואחותך הולכים לסרט ביחד לזמן איכות, כשהם צופים בך מקבל את הכומתה שלך בטקס השבעה, ולחבר הכי טוב שלך ירדה דמעה של אושר.
ואז אתה נזכר בי.
ואתה שוב לבד, מטייל ברחוב, מביט באנשים, ואולי חושב לעצמך, אם היית לבד כשהיית איתי?
ככה כל יום שעובר, כשאתה מהלך לך ברחוב, ואחרי כל הזיכרונות אתה משכנע את עצמך שאתה לבד, ושאין אותי, אפילו שאתה יודע שזה לא נכון.
עד שפעם אתה תלך ברחוב, תראה שהרחוב ריק, תראה שאתה באמת לבד, בלי אף אחד.
תיזכר בכולם, ותשכח.
ותיזכר בי.
תרוץ אלי הכי מהר שתוכל, גם אם תהיה חסר נשימה, תדע שאני אפיח בך נשמה ורוח טובה.
ותגיע אלי, ותדפוק על הדלת בכוחותיך האחרונים.
ואני אשמע.
ארוץ אל הדלת, אקח את המפתח, אמהר להכניס את המפתח לחריץ המנעול, וכשאבוא לסובב את המפתח, אוציא אותו במהירות, אבלע אותו עמוק בתוכי, ואברח.