איפה היית?

"איפה היית?"

"איפה הייתי בתחילת הקשר? רציתי אותך. לא אהבתי."

"ואז?" הוספתי, מתייפחת.

"אהבתי אותך. אהבתי."

"ואז?"

הדמעות מציפות לי את העיניים אבל הריסים הרטובות שלי יוצרות מעין בריכה.
הוא בכלל לא עונה על מה שאני שואלת ואני חושבת שהוא יודע.
"פחדתי ממך. אבל עדיין אהבתי."

"איפה היית." בכיתי כשהקול שלי רועד.
"כשאכלתי קורנפלקס, זה היה כאילו היית בחדר. ודמיינתי אותך לידי כשהייתי לומד ל… את תמיד היית לידי."
"איפה היית?" אני מוסיפה לשאול.
"איפה היית איתה?"
הגב שלו התקשה, בכוח, כמו דורבן המקשה את קוציו.

"הייתי איתה, בחדר." הוא לוחש.

"איפה היית?" עכשיו יותר בכיתי, המילים נפלטו כמעט בזעקה.
הוא לא הבין שזו הייתה זעקה, כמו אמירה, אני לא שואלת אותו.
"לא אתך." הוא השפיל מבט, קולו נשמע נמוך ושפל.
הוא הזכיר לי מעין פנתר צללים רגוע, שעשוי בתאוריה כל רגע לתקוף.
"איפה היית?" לחשתי, קולי סדוק כאילו ממלח של דמעות.
"אני לא הייתי אתך. אני לא הייתי אתך." הוא עונה לי, יותר לעצמו. אי אפשר לראות עכשיו את עיניו.
"איפה היית?" אני שואלת.
"לא בלב שלך. הלכתי. לא הייתי שם…" נדמה לי שאני שומעת חרטה.
"איפה היית?" אני שואלת, אבלה.
"הייתי במקום אחר. הלכתי." אי אפשר להבין מקולו רמז לאיך שהוא מרגיש.
בעיניים מתוסכלות, מלאות סבל, אני מרימה מבט. ההיסטוריה של כל הקשר שלנו כאילו נפרסת לפני.
אני מרגישה את הכוח שמרגישים אנשים שעושים החלטות היסטוריות. זה מרגיש כמעט אכזרי, אבל נחוץ, כמו איך שמרגיש שופט. הוא עושה עבודה מלוכלכת, שמצילה את הכל.
"איפה היית כשהייתי צריכה?" אני מנסחת מחדש, נותנת לו להבין שאין תשובה ראויה לזה. זו האשמה. האשמה בלבד. הוא הלך לשניה. רק לשניה אחת. "איפה היית?" אני מרימה את הקול, מסובבת את הראש ממנו ומטר של דמעות קסומות עפות מן עיניי בתנופה. מרגישה לבד. השיער שלי אסוף לעגבניה על ראשי, כמו ליום עבודה, כדי לא יתלכלכו.
עיניי, רגע לפני שנפנו ממנו, נראו מאשימות.
הוא אשם, אבל לא בללכת. הוא לא אשם בזה שהוא פיזית הלך. הוא אשם בזה שהוא פער חור בלב שלי, ויצא ממנו. הוא יכל ללכת ולהשאר בלב שלי. הוא הלך לי מהלב, משאיר בית עם אח שלא עובדת. אין לה את מי לחמם יותר שם. הוא השאיר שם פסנתר שבוכה. הוא השאיר שם כוס ספל עם תה קר.

"איפה היית?" אני שואלת.
אני שואלת כשאתה עומד בפתח הבית, של הלב שלי, לב שאליו לא תחזור. וכשאני שואלת את זה, הבית שמאחורי מתרחב ומתנפח, ואז מרפה, כמו לב שחווה ייסורים, לב שנפגע.

כי כשהרוק שלה על השפתיים שלך, אני לא יכולה להכניס אותך פנימה. אתה לא תשקה את הפרחים של האגרטל, בבית שלי. אתה לובש את הבגדים שלך הפוך. אתה הבגידה. לא, אני הבוגדת.