אין שם

הייתי בהלם, מעצמי, לא ממנו. חשבתי שאני ארעד ולא אצליח לדבר, אבל הקול שלי יצא כל כך חד וצלול שהייתי בהלם מעצמי. דנה לא ניסתה את מזלה מולי והתחמקה הרבה לפני שליאור עיכל מה קרה הרגע. הוא לא יכול להתחמק, הוא חייב לספוג.
"אתה יודע שאתה מניאק, נכון?" אני לא מאמינה שזה המשפט הראשון שיצא לי מהפה. אבל הוא היה מספיק חד וחזק כדי שליאור ירגיש שצווחתי עליו את הנשמה.
"זה לא מה שאת חושבת שזה, יולי, אני מבטיח-"
"שמור את ההבטחות למישהו שאכפת לו." יריתי מיד, אפילו לא ממצמצת, "לא שאלתי אם זה מה שאני חושבת שזה, שאלתי אם אתה יודע שאתה מניאק." בחיים לא נשמעתי כל כך מלחיצה. הוא לא היה מסוגל אפילו לגחך או לחשוב על לענות תשובה אחרת, הייתי נשמעת כל כך כועסת שגם אם הייתי שואלת "מה השם הפרטי של מיקי מאוס", הוא היה עונה ברצינות.
"אני יודע שאני מניאק?" הוא שאל בהיסוס.
אפילו לא עמדתי לבכות, "אתה שואל אותי או עונה לי?"
"עונה." אמר. אם אני הייתי בטוחה מתמיד, הוא היה מהוסס מתמיד. ליאור היה המאצ'ו של השכבה, זה שמתהלך בהתנשאות בכל מקום. עכשיו הוא היה ג'וק שמעכתי. "אני רוצה להסביר, יולי. היא התנפלה עליי!"
התחלתי לצחוק. לרגע אחד קפצה לי מחשבה שפויה שאמרה לי ללכת, לא להמשיך להתעמק ופשוט להפנות את הגב. אבל זה נעלם והתחלף באלפי מחשבות עצבניות שהתרוצצו בראשי, יש גבול לנחמדות של בן אדם. "מה אני חושבת שזה, שאלת? אני חושבת שזה…" נעצרתי, יכולתי לפצוח בנאום על "הוכחה שאתה חרא" או "האופי האמתי שלך" אבל העדפתי לפעול אחרת, לא לתת לו לראות שנפגעתי. "אני חושבת שזה היום הכי טוב בחיים שלי. בחיים לא כל כך מאושרת. חיכיתי, כל כך חיכיתי, אני נשבעת שחיכיתי שזה יקרה…"
ליאור נראה מבולבל, כאילו ארנב סטר לו. אמרתי לעצמי בלב להירגע, לתת לו תחושה שהוא לא פגע בי – פשוט לפגוע בו. כמו שהוא פגע בי.
"כבר נמאס לי ממך, הרגשתי על סף שיגעון. אבל אני טובה מדי בשבילך. כולם כבר הרבה זמן יודעים שאתה הבדיחה של השכבה, שאתה באמת מאמין שאני אוהבת אותך. אמרו לי לחכות שתהיה טמבל, שתחשוב שאתה טוב ממני ושתבגוד בי…" התחלתי לצחוק שוב, "ליאור כהן זה באמת שם, אבל לא השם של החתיך המדהים של השכבה. ליאור כהן זה השם של הדביל של השכבה, של הדפוק, של החי בסרט שאף אחד לא באמת אוהב. אתה חושב שהעיניים הבהירות שלך עושות למישהו משהו? אלוהים, אתה באמת חי בסרט. ליאורי, אהוב שלי… אתה כלום. אתה כלום ושום דבר. אני חלק בולט, חלק משפיע, חלק גדול. אתה? אפילו לא הפינה של הפאזל הזה. אל תיקח קשה, גם דנה כזאת. גם חיה בסרט, בטוחה שהיא משהו בשביל מישהו. קיוויתי כל כך שאם תבגוד בי, אז תעשה את זה עם מישהי ש-כמעט- שווה לרמה שלי אבל דנה? התדרדרות אפילו בשבילך."
חייכתי בהתנשאות. רציתי להגיד משהו לסיום אבל אז תקפו אותי הדמעות. ניסיתי להבין למה, למה פתאום התחלתי להיפגע. הייתי צריכה לצמצם את עיניי כדי לקלוט את העיניים הבהירות של ליאור מלאות בדמעות. הנשימה שלי רעדה, אני כבר לא יכולה לסיים. פשוט הסתובבתי, הלכתי כמה מטרים עד שהייתי בטוחה שיצאתי מטווח הראייה של ליאור והתחלתי לרוץ.
הוא בכה. בגללי. ליאור כהן בכה בגללי. הכרתי אותו מספיק זמן בשביל לדעת שמילים כאלה מבן אדם לא היו מזיזות לו את הקמיצה ביד ימין אבל הוא בכה כשאני דיברתי, כשאני אמרתי את המילים האלה.
רק אז, בעודי עוברת את שער בית הספר, הבנתי שליאור דביל אבל הוא לא שיקר. הוא אוהב אותי. או שלפחות אהב…