~אין שם~ סתם סיפור דיכאוני של אהבה…

כל החיים שלי הייתי בודדה.
הייתי מהמקובלות יחסית, לא הבנתי מה חסר לי.
כל היום אני והחברות שלי החלפנו רכילות, כל פעם שמעתי על מישהי שמתנשקת עם מישהו אחר.
אני תמיד חייכתי חיוך מאולץ, ואם זה היה תלוי בי, לא היינו מדברות על אהבה בכלל.
בגיל 17 התחלתי לצאת למועדונים, הייתי כל כך נואשת, בחיים לא התנשקתי, בחיים לא הציעו לי חברות.
לא הייתי מכל הזונות שרקדו על הבר, אבל בכל זאת הלכתי לבד, קיוויתי שפתאום אני אגלה שהחתיך ממול שילם לי על המשקה, אבל זה לא קרה.
זה בגלל שיש לי שם של בן? קודי נלסון, שם קצת טיפשי, לא?
אף אחד לא ידע ממה שעובר עליי, אף אחד.
בגיל 18 עברה במוחי מחשבה להתאבד, \'אף אחד לא רוצה אותך, מכוערת שמנה\' קול בראשי היה אומר לי כל יום.
אבי מת בהיותי בת 6, אחי הגדול היה בן 11 ואחותי הקטנה רק נולדה. הוא התגייס למילואים ונהרג במלחמה, ואמי לא בריאה בנפשה.
אחי הגדול עזב את הבית בגיל 16, לגור עם חבר שלו, אני הייתי רק בת 11, ואחותי הקטנה הייתה בת 5, אמי הרביצה לנו כאשר אמרנו שהאוכל חם מדיי, כששפכנו שוקו על הרצפה, היא הייתה מקללת והבהילה אותנו, במיוחד את אחותי, בריטני.
אחי לא הקשיב לי כשהתקשרתי אליו והתחננתי: \"אמא מפחידה אותנו, בבקשה פרד, בוא\" אבל הוא לא היה בא.
אז למה לא להתאבד?
אמי הייתה מרביצה כל פעם שהיינו מתקרבים לחדר שלה, אז הייתי חייבת לזייף מחלה כדי להתקרב לכדורים, ולמות.
אבל ברגע האמת, חשבתי על בריטני, ולא הייתי מסוגלת לעשות זאת.
אחרי הניסיון הכושל להתאבד התחלתי לשתות, עדיין מקווה שישלמו עליי בבר, ויום אחד, כשהכנסתי את ארנקי לתיקי, באמת בא אליי מישהו.
הוא לא היה הכי יפה בעולם, וגם לא הכי מכוער.
צחקנו, הוא הקשיב, ואפילו כשסיפרתי סיפורים על בגדים הוא הביט בעיני והקשיב, או לפחות גרם לי לחשוב שהוא מקשיב, ועד מהרה מצאתי את עצמי מספרת לו על המצב בבית, שאפילו חברותיי הטובות ביותר לא ידעו עליו.
ביום הולדתי ה-19, הוא נישק אותי לראשונה, והבנתי באותו הרגע, שאני מאוהבת.
מה אני אגיד לכם, זו הייתה השנה הכי יפה בחיי.
כמה ימים אחרי יום הולדתי ה-20, רצינו ללכת לבית משפחתו, להודיע על חתונה, אבל הוא גר בצפון, ואני בדרום.
בימים שהיינו נפגשים הוא היה באוניברסיטה בדרום, אבל בהיותי בת 19 וחצי הוא גמר, ההפרש בינינו הוא 5 שנים.
נסענו על האופנוע שלו, ולקראת סוף הדרך הוא התחיל לנסוע מהר.
\"אתה יכול להאט?\" שאלתי, הוא ענה: \"קודם תתני לי חיבוק\".
חיבקתי אותו, ושוב שאלתי: \"אתה יכול להאט?\"
\"קודם תתני לי נשיקה\".
נישקתי אותו, ושאלתי את אותה שאלה.
\"קודם תגידי לי את אוהבת אותי\" ענה, ואמרתי לו.
\"אתה באמת יכול להאט?\" שאלתי חסרת סבלנות.
\"קודם תיקחי את הקסדה ממני, היא חונקת אותי\" ענה, לקחתי אותה ושמתי על ראשי.

מסתבר, שלא היו בלמים באופנוע, עשינו תאונה והוא מת, בזמן שאני נפצעתי קלות.
רק עכשיו אני מבינה למה הוא רצה שאני אחבק ואנשק אותו, למה לקחת לו את הקסדה…
הוא רצה להגן עליי, והוא מת בשבילי.
נכון שעצוב לי עליו, אבל לדעתי, זו הדרך הכי טובה להראות לבן אדם שאכפת לך ממנו.