איך למות ולהשאיר את העוגה שלמה – (א)גרסיות

אהבה.
כמה קלישאתי להתחיל סיפור במילה הזו. ספק מחוסר יצירתיות\מקוריות, ספק כי זה פשוט מפתה מדי. כך או כך, לנה ברקע בפול ווליום ונשבר לי הזין ממשחקי מחשב.
אז מה? זה הופך לאוטוביוגרפיה מורבידית? מקובל.
זה התחיל ביולי. יולי? יותר ביוני… מאי. בטוח.
לא יודע. זה משנה?
זה פשוט קרה. הצורך המפגר ההוא להתקרב. ההרגשה המחורבנת כשפספסתי שיחה. המחשבות האובססיביות בזמן שעבדתי, ראיתי טלוויזיה, אכלתי.
בכל. מקום. אם יש גיהנום לפני הגיהנום, זה כנראה זה.
אני יודע, אני יודע, זה לא מחדש לכם כלום, אבל לא אמרתי שאני פה כדי לחדש. רק שופך לטקסט את מה שלכולם נמאס לשמוע, פלוס מינוס.
מפה לשם, שנה אחת מאוחר יותר, ודברים רק הידרדרו.
אתה לא אדם טוב, אתה יודע?
מה שהיא אמרה היה נכון. אתה יכול להיות הכי מתוק בעולם כשאתה רוצה, אתה פשוט לא פאקינג רוצה אף פעם.
אז יש לך סרטן.
אז עברת כבר את הניתוח. פעם רביעית. תזכיר לי מה התירוץ שלך לזה שאתה שטן עכשיו?
תן לי לנחש. אתה לא יכול להגיב. אתה עסוק מדי בלשחק בפלייסטיישן שהשאלתי לך ולא אמרת תודה אפילו. או שמא אתה יושב בחדר, לובש את אחת החולצות שהדפסתי לך, עם השלט הדלת שנתתי לך, משתמש במחשב שאני בניתי בשבילך ומשחק במשחקים שאני קניתי לך?
אני עדיין לא מאמין שקראת לי אנוכי. אתה חתיכת בן זונה.
אז נניח שנתעלם מהחלק של להתמזמז עם מישהו אחר כדי לבדוק אם אני גיי. זה היה מביך והבנתי שאתה סתם אקספשן מעוות של המוח הדפוק שלי. אבל אתה עדיין בן זונה.
טוב, מספיק להלילה, אני לא יכול יותר, צא לי מהראש.