"איך הוא יכל לעשות לי את זה?"

"אני פשוט לא מבינה אותו."
היא דיברה בקול רועד אל שפופרת הטלפון, בזמן שהיא מצמידה טישו מקומט אל אפה שהאדים מרוב קינוחים.
"הייתי לצידו במשך כל כך הרבה שנים, סבלתי אותו גם כשהוא היה במצבי לחץ. איך הוא יכול לעשות לי כזה דבר?"
המשיכה,
"בזבזתי את כל השנים היפות שלי בלסבול את הבן אדם הנוראי הזה"
היא אמרה והתייפחה,
"איך את יכולה לקרוא לו אדם נוראי אחרי שכל כך אהבת אותו?"
שאל קול מעט צרוד מהקו השני.
"במשך כל השנים האלו היו כל כך הרבה דברים שלא ידעתי עליהם.
אם אחסיר את כל הדברים שגיליתי בימים האחרונים, אני עדיין עשוייה לאהוב אותו." היא המשיכה מתייפחת.
"תנסי לשכוח ממנו."
"איך אני יכולה לשכוח ממנו?! כל החיים שלי היו הוא. איך הוא יכל לעשות לי את זה?!"
"אולי את לא היית כל החיים שלו…….."
היא נותרה חסרת מילים. רק בכתה וצרחה.
היא ניסתה להגיד כמה מילים, אבל כל שיצא לה היה מלמול בלתי מובן.
היא התקשתה לנשום ולא הפסיקה למשוך באף.
"איך את יכולת לעשות לי דבר כזה?!" נשמע קולה העמום מבעד לדמעות העזות.
היא זרקה את שפופרת הטלפון בצד בזעף והתכנסה בתוך עצמה בוכייה.
בצד השני של הקו, הקול הצרוד המשיך לאחוז במכשיר הטלפון. המום ומלא חרטה.
למרות שלא ידעה כיצד, היא עשתה את זה לחברה הכי טובה שלה. היא לא יכלה לשלוט על עצמה. היא עשתה כל שעולה ברוחה באותו היום. ושבה ועשתה זאת גם ביום שלאחר מכן, ובימים הבאים שבאו אחריו.