איימי

חברה שלי, איימי, משוגעת על תמונות.
יש לה אוסף מטורף של תמונות שהיא צילמה. יש לה חדר קטן שבו היא מפתחת את התמונות, היא אומרת שהיא אוהבת את הדרך הישנה. היא מתעקשת להשתמש במצלמה הישנה שלה למרות שקניתי לה ביום ההולדת הקודם שלה מצלמה חדשה. לפעמים היא כזאת נוסטלגית שזה מוציא אותי מדעתי.
כל הקירות בחדר שלה מכוסים עד אפס מקום בתמונות שהיא תלתה, אבל היא לא מפסיקה לצלם ולפתח. היא תמיד רוצה לנצור רגעים מיוחדים בתמונות, כדי שנוכל אחר כך להתרפק על העבר ולהיזכר. ואני מבינה אותה, אבל האובססיה שלה לתמונות רק גדלה, היא לא יוצאת לשום מקום בלי המצלמה עליה, וכשאני מתרגזת היא רק מחייכת ומצלמת אותי.
לא ידעתי כמה אעריך את התמונת האלה בסופו של דבר, ואצטער שלא צילמה עוד.
“היי, איימי, מה קורה? למה את כזאת שקטה?” אני מסתכלת עליה בדאגה.
היא מעלה חיוך מזויף על פניה ומנופפת בידה בביטול. “זה כלום, אני קצת עייפה.”
אני מניחה את ידיי על כתפיה בתקיפות, “באמת, איימי. חשבת שתוכלי לעבוד עליי? משהו עובר עלייך, תחסכי לי את ההעמדות פנים ותתחילי לדבר.”
היא נאנחת ומתיישבת. “אוקיי, אוקיי, ג’ייק ואני רבנו אתמול.”
“הריב הראשון שלכם?” אני מחייכת, ומתיישבת לידה “כמה חמוד”
“ניקול, אני רצינית. זה היה רע. הייתי בטוחה שהוא ייפרד ממני.”
אני מוחקת את החיוך מפניי ולובשת הבעה תומכת. “אבל הוא לא, נכון? זה אומר שהכל בסדר. איימי, זה בסך הכל ריב. כל הזוגות רבים. את לא צריכה לקחת את זה ללב.”
“הוא כעס עליי נורא. הוא היה עצבני על משהו, ואני מתוך הרגל, צילמתי אותו כמו שאני מצלמת אותך כשאת כועסת. אבל הוא לא מכיר אותי כמוך, והוא התעצבן עוד יותר, הוא אמר שאני לא מבינה אותו ושנמאס לו מהצילומים המטופשים שלי, ואז אני צעקתי עליו בחזרה שיפסיק להתרגז לשם שינוי… אוי ניקול, זה היה נורא!” היא מליטה את פניה בידיה.
אני מחבקת אותה, “הי, הכל בסדר. ג’ייק אולי חמום מוח מעט, אבל הוא ירגע ויבין שטעה, ושהוא לא היה צריך לצעוק עלייך. אתם תתפייסו והכל יהיה בסדר.”
קולה עמום כשהיא לוחשת לתוך כתפי “אני מקווה.”

“הי אמא, חזרתי.” אני צועקת לחלל הבית כשאני נכנסת.
“היי מתוקה. אני כבר יורדת. יש ארוחת צהריים על השולחן.” היא קוראת בחזרה.
אני מתיישבת ליד השולחן ומעמיסה אוכל על הצלחת. הטלפון שבכיס מכנסיי רוטט. אני מתעלמת ממנו ומתחילה לאכול, אבל כשהוא ממשיך אני שולפת אותו ברטינה ומסתכלת על המסך. מספר לא מזוהה. אני מקמטת את מצחי ומנסה לראות אם אני מכירה את המספר, אבל כשהצלצול ממשיך אני פשוט עונה.
“הלו?” אני שואלת בחשדנות.
“את ניקול גוט?” אני שומעת קול נשי.
“תלוי מי מדבר.”
“אני אחות בבית החולים המקומי, אמא של איימי ביקשה ממני להתקשר אלייך. אני ממש מצטערת… לפני כשעה איימי נפלה מגובה רב ומתה בבית החולים כש…”
הפלאפון נשמט מידי ונופל לרצפה. הכל מטושטש. אני לא מצליחה לחשוב.
אני שומעת את קולה של אמי כאילו במרחק קילומטרים, “ניקול? מה קרה? מי היה בטלפון?”
זה לא אמיתי. אני חולמת. זה לא יכול להיות אמיתי. לא יכול להיות שאיימי מתה. זה לא יכול להיות.
אני לא זוכרת יותר דבר.
כשאני מתעוררת, אני במיטה ואמא שלי רוכנת אליי. היא לוחשת בעדינות שאני צריכה להתארגן להלוויה.
בערפול חושים אני קמה, פותחת את הארון ומחפשת את השמלה השחורה שלי. כשאני מוצאת אותה, אני אוחזת בבד ומביטה באי אמון.
אנחנו נוסעות להלוויה, ואמא של איימי באה אליי ומחבקת אותי, בוכה. ההבנה מחלחלת למוחי, על אף שאני מסרבת לקבל את העובדה. איימי איננה. לתמיד.
לפתע אני גם בוכה, וכשמבקשים ממני להספיד אני עולה לבמה הקטנה ובקושי מצליחה להשחיל מילה בין יפחה ליפחה.
ואז, כשאני יורדת, אני רואה אותו. עומד מאחורה, ואפילו במרחק כזה אפשר לראות שהוא שיכור.
“אתה.”
כל המבטים מסתובבים, ואני מתקדמת אליו.
“זה היית אתה. אתה הרגת אותה.”
הגלגלים במוחי מסתובבים, וכל החלקים מתחברים.
“אתם רבתם, ואז כשנפגשתם היום, היית שיכור. אני עדיין יכולה להריח את אדי האלכוהול שנודפים ממך. אז מה קרה ג’ייק? רבתם שוב ודחפת אותה מהמרפסת מרוב כעס?”
דבריי פוגעים בו, חודרים, והבעתו נעשית כאובה כאילו הכיתי אותו. אבל אני לא מתחרטת. אני יודעת שזה הגיע לו.
אמא שלי באה מאחוריי וגוררת אותי למקום שלנו. “זה לא הזמן.” היא נוזפת בי. אני מספיקה לראות את ג’ייק עוזב בסערה לפני שהיא מושכת אותי.
אני זוכרת שאמרו לי שג’ייק התאבד. אבל דחקתי את זה ממוחי. לא חשבתי על שום דבר חוץ מאיימי. בלילות חלמתי עליה, וקמתי בצרחות מסיוטים. ובימים פשוט ישבתי, במיטה שלי או ליד הקבר שלה, וחשבתי עליה.
זה היה יכול להימשך ככה עד אינסוף, אבל אז פגשתי את ליאם.
*****
זה היה בבית הקברות. לא משנה מתי הגעתי, הוא תמיד היה שם, במרחק מה ממני, ליד קבר משלו.
בהתחלה נתנו אחד לשני את הפרטיות, להתאבל ולהתייחד עם המת. אבל עם הזמן זה התחיל להימאס, והנער כבר הפך לפנים מוכרות. אז היינו מחליפים מדי פעם חיוך, מברכים זה את זה ב"שלום".
עד שיום אחד, הוא קם ומתיישב לידי. אנחנו יושבים שם ושותקים במשך כמה דקות, עד שהוא מעיף מבט במצבה ואומר," אז… איימי אדמס, כמו השחקנית?"
אני מגחכת. “היא שנאה שאמרו לה את זה.”
הוא מחייך, “טוב, אני יכול להבין אותה. היא רצתה להיות מיוחדת, נכון?”
אני מהנהת בראשי.
“והיא אכן הייתה מיוחדת, אחרת לא היית נמצאת פה כל כך הרבה.”
אני מסתכלת בעיניו הירוקות הכנות, ואז מסיטה את מבטי אל המצבה של איימי. אל האותיות היוצרות את שמה. “כן, היא באמת הייתה.”
“טוב, היא בת מזל שהיה לה אותך. לא כל אחד זוכה שישבו ליד קברו, או אפילו שיזכרו אותו.” ובמילים אלה הוא קם והולך. ואני יודעת שאני עומדת לחבב את הנער ירוק העיניים, שבפשטות גרם לי לראות דברים שלא ראיתי קודם.

“היי איימי, סליחה שלא באתי קודם. לחץ בלימודים, את יודעת איך זה…” אני צוחקת מהבדיחה של עצמי, ואז מרצינה ומתיישבת למרגלות קברה.
“האמת היא, שפשוט הגעגוע אלייך נהיה בלתי נסבל. הייתי צריכה קצת לשכוח. אני מצטערת, אבל עכשיו אני כאן.” אני מנגבת את הדמעות שחמקו מעיניי.
“אני מתגעגעת אלייך איימי, מתגעגעת כל כך. את חסרה לי בכל צעד שאני עושה. אני לא יכולה להפסיק לחשוב מה את היית עושה במקומי, מה היית אומרת. איך היית מעודדת אותי עכשיו. אילו רק היית פה.” אני משעינה את ראשי על קברה ונותנת לעצמי להתפרק, לבכות. כתפיי רועדות ונשימותיי מקוטעות. אני מרגישה כאילו לא אפסיק לבכות לעולם. “אני אוהבת אותך,” אני לוחשת לאבן הקרה.
כשאני סוף סוף נרגעת, זה מרגיש כאילו עברו שעות. אני מרימה את ראשי וקולטת את הנער, מניח פרחים על הקבר “שלו” ומרכין את ראשו כדי לכבד את יקירו. אני סוקרת את צדודיתו ומבחינה בפעם הראשונה בעובדה שהוא נראה טוב, אולי אפילו חתיך.
הוא מרים את עיניו ותופס אותי מביטה בו, לחיי מאדימות ממבוכה אבל הוא רק מחייך ועיניו צוחקות.
הוא מתקדם לעברי ומביט בעיניי הנפוחות מבכי בהבנה.
“את רוצה ללכת לאנשהו? להסתלק מפה?”
הקול ההגיוני בראשי לוחש לי שאני לא מכירה את הנער. אבל אני מתעלמת ממנו, מהנהנת ומניחה את ידי בידו המושטת כדי לעזור לי לקום. משהו בעיניו גורם לי לבטוח בו.
הוא מוביל אותי למכונית שלו ואנחנו נכנסים. יש דממה מביכה ואז הוא אומר, “טוב… אז אני ליאם,” הוא צוחק, “איך קוראים לך?”
“ניקול, ניקול גוט.”
“ניקול,” הוא מגלגל את השם על לשונו, “שם יפה. אז… ניקול, מה התחנה הבאה שלנו? רק בבקשה שלא יהיה מקום מדכא… הספיק בית הקברות להיום.”
אני צוחקת. “יש לי רעיון.”
“את עומדת לגלות לי?” הוא מחייך.
“לא. זו הפתעה” אני נדהמת איך בכמה דקות הוא הצליח לגרום לי להרגיש הרבה יותר טוב.
“אוקיי, אחרייך. את מוכנה להרפתקה?”
“תמיד.” חיוך מטופש מרוח על פניי, אבל לא אכפת לי. שום דבר לא מדאיג אותי עכשיו.
“את בטוחה שזה המקום?” ליאם מחנה את הרכב וסורק את המקום בעיניו.
" כן, בטח." אני קופצת מהמכונית. “בוא אחריי.”
הוא יוצא מהמכונית ומביט בנוף שמוכר לי כל כך.
“זה היה פארק שעשועים פעם,” אני מסבירה. " אבל אחרי שילד אחד נפצע הם נאלצו לסגור לשיפוצים ומעולם לא פתחו שוב. חלק מהמתקנים עוד עובדים."
אנחנו נכנסים בשער החלוד וצועדים פנימה.
“וואו!” הוא קורא, “איך מצאת את המקום הזה?”
אני נושכת את שפתיי, “זאת איימי מצאה אותו, היינו באות לפה כל הזמן…” ואז אני מוסיפה במהירות, “אבל הבטחתי שלא יהיה מדכא, אז בוא נשכח שאמרתי את זה. היי, רוצה לעלות על הקרוסלה?” אני צוחקת ורצה לעבר המתקן החלוד.
הוא בא בעקבותיי ועולה על המתקן, אני לוחצת על הכפתורים המפעילים אותו ועולה גם, הודפת ממוחי את הזיכרון של איימי, יושבת על סוס מכונף וצוחקת.
האורות נדלקים, מוזיקה נשמעת ברקע, והסוסים מתחילים לנוע.
“מרשים.” הוא מחייך חיוך שמגיע לעיניו.
“כן, טוב, עשיתי את זה עשרות פעמים. מה איתך? יש לך איזה מקום סודי?” אני שואלת.
הוא עוצם את עיניו לכמה שניות, וכשהוא פותח אותן הוא אומר,“כשאני ואחי היינו קטנים היינו הולכים לאיזה בית נטוש ומשחקים שם… עד היום אני לא יודע איפה זה היה, הוא תמיד היה מכסה לי את העיניים בדרך, כנראה כדי שלא אלך לשם לבד.”
כשאני רואה כמה קשה לו לדבר על אחיו על מבינה שהוא האדם שליאם מקפיד לבקר את קברו. אני לא יכולה לתאר לעצמי כמה כואב לאבד אח.
“אני מצטער, אמרנו שלא נדבר על נושאים מדכאים.”
אני מחייכת בעצב, “אני מניחה שזה בלתי נמנע בהתחשב בעובדה שנפגשנו בבית קברות…”
הוא מגחך ואני רואה איך העצב בעיניו נעלם, “כן, זה נכון.”
אנחנו מדברים במשך שעות, בלי לשים לב שהזמן עובר.
בשלב מסוים, הוא שואל על אבא שלי. אני משתהה לפני שאני עונה.
“הוא…” אני מכחכחת בגרוני, “הוא הכה את אמא שלי ואותי. במשך שנים. היו לו בעיות שתייה. היא פחדה להתגרש ממנו, אבל פעם אחת הוא הכה אותה עד שהיא התעלפה, אני התחבאתי בשירותים כדי שהוא לא ימצא אותי, והתקשרתי למשטרה. הוא קיבל 6 שנים בכלא.”
ליאם פותח את פיו כדי לענות, אבל הפלאפון שלי מצלצל וקוטע אותו. אני מסתכלת על הצג, זאת אמא שלי. אני מקללת בשקט. “סליחה,” אני אומרת לליאם ומתרחקת מעט.
“הלו?” אני עונה בחשש.
“ניקול! אלוהים, הפחדת אותי עד מוות! איפה את?” אמא נשמעת היסטרית.
“אמא, אני בסדר, אני מצטערת שלא הודעתי לך, יצאתי עם ידיד לאנשהו.” אני מעיפה מבט בליאם. מעריכה את זה שהוא מסתכל לצד השני כדי לתת לי פרטיות.
“למה יש לך פלאפון? את צריכה להודיע לי על דברים כאלה. תחזרי הביתה עכשיו!” היא אומרת בתקיפות כזאת שאני מבינה שהיא תנצח בקרב הזה.
אני נאנחת. “בסדר, אני כבר באה.”
אני מנתקת את השיחה ואומרת לליאם, “אני מצטערת, אני צריכה ללכת. אמא שלי קצת היסטרית.”
“זה בסדר,” הוא עונה, “תני לי להסיע אותך.”
"אני לא רוצה להטריח אותך, אני יכולה ללכת ברגל, זה לא רחוק."
“אם זה לא רחוק, זה לא ייקח הרבה זמן ברכב.” הוא מחייך. “קדימה, תני לי להיות ג’נטלמן.”
אני צוחקת, “אוקיי, אבל רק בתנאי שעכשיו תורי לשאול אותך שאלות. כמעט כל הערב דיברנו עליי.”
“אם את מתעקשת, אבל החיים שלי לא כאלה מעניינים.” הוא מתחיל ללכת לכיוון הרכב ואני משיגה אותו.
“תן לי להחליט לגבי זה.” אני עונה.
אנחנו נכנסים לרכב ואז אני מתחילה, “טוב, קודם כל- ספר לי על ההורים שלך.”
הוא שותק, מתרכז בכביש שמולו, ואז מבלי להסיט את מבטו, הוא אומר:“היינו משפחה מאושרת. נכון שלפעמים רבנו ולאחי היה פתיל קצר, אבל היינו משפחה מאוחדת. אחרי שהוא מת, שום דבר לא חזר לקדמותו, זה פירק את המשפחה שלנו,” קשה לו לדבר, עיניו נוצצות מדמעות שהוא מחזיק בכוח מלזלוג. “אבא שלי תמיד מנסה להתחמק מלהמצא בבית. הוא נמצא בעבודה עד שעות מאוחרות ויוצא מהבית מוקדם בבוקר. אמא שלי עדיין מתאבלת. היא נמצאת רוב היום בחדר של אחי ובוכה. משפחה נהדרת, נכון?” הוא צוחק בציניות כדי להסתיר את הכאב שמתחבא במילותיו.
אני מניחה את ידי על ידו. “אני מצטערת. אני יודעת כמה זה קשה.”
“את יודעת?” הוא מגחך.
“כן, אני יודעת איך זה כשהמשפחה לא מתפקדת, כשאבא שיכור ואמא בוכה מהמכות שהוא נתן לה. אתה לא היחיד כאן שאיבד את המשפחה שלו.” אני כועסת על עצמי על התקיפות בה דיברתי אליו, אני לא יכולה לשפוט אותו, אני לא יכולה לדמיין מה הוא עבר.
“את צודקת, אני מצטער. פשוט קשה לי להתרגל למצב.” הוא נאנח.
“זה בסדר,” אני מסתכלת עליו, וכל מה שאני רוצה זה להעלים את הכאב בעיניו. אני מרגישה כאילו אני מכירה אותו כבר שנים. “אני פה לעזור לך.”
הוא מפנה את מבטו אליי, מחייך חצי חיוך ומחזיר מבטו לכביש. “תודה.”
בלילה, כשאני כבר במיטה, אני חושבת על החיוך הזה. על כמה כוחות דרושים כדי לחייך בתוך כל הכאב. אני כל כך רוצה לראות אותו מחייך שוב, חיוך כנה וחם שמגיע גם לעיניו הירוקות. אני נרדמת כשפניו המחייכים בעיני רוחי.
עבר שבוע וחצי, התכתבנו קצת, נפגשנו מדי פעם בבית הקברות ודיברנו, מתחילים להכיר אחד את השני. ביום שישי בבוקר סימסתי לו שיש לי מבחן גדול אז אני נשארת בבית ללמוד.
לבושה בפיג’מה ועם שיער פרוע, אני מכינה לעצמי קערה ענקית של פופקורן וכוס קפה כדי שלא ארדם, ועולה למעלה לחדרי.
כשאני מתקרבת לחדר אני שומעת רעש בוקע ממנו. אני נעצרת, ואז מתקדמת בשקט ובחשש אל הדלת. דרך הסדק שבין הדלת למשקוף אני מצליחה לראות שיש אדם בחדר שלי, יושב על המיטה.
לבי דוהר במהירות ובראשי רצים עשרות תרחישים. אני מניחה את הכוס והקערה והולכת בשקט, יחפה, לכיוון הטלפון כדי להתקשר למשטרה.
כשהיד שלי נשלחת אל השפופרת, הדלת נפתחת.
אני עוצרת את נשימתי, ידיי קופאות.
“הי, מה את עושה?” אני כמעט בוכה מהקלה. זה הקול של ליאם.
“שיט.” אני מסתובבת אליו. “לעזעזל איתך ליאם, הפחדת אותי. באתי להתקשר למשטרה.”
הוא צוחק, “סליחה, לא חשבתי שתבהלי.”
החיוך שלו כמעט מפתה אותי לסלוח לו אבל לבי הדוהר מזכיר לי שאני צריכה לנזוף בו. “ברצינות, למה לא נכנסת מהדלת כמו בנאדם נורמלי?”
“מה הכיף בזה?” היא ממשיך לחייך.
“למה הכל צריך להיות כיף?” אני שואלת בתסכול. “אל תעשה את זה שוב, כמעט הבהלת אותי למוות.”
“אוקיי, אוקיי, אני מצטער.” הוא מנסה למחוק את החיוך מפניו ללא הצלחה, “בואי לפה,” הוא פותח את זרועותיו. אני רוטנת אבל נותנת לו לחבק אותי.
הוא מתרחק כעבור כמה רגעים, “למה הלב שלך דופק מהר?”
אני מתאמצת לא להסמיק, ומכסה על זה בתירוץ “כי הבהלת אותי!”
הוא שוב צוחק, “את בטוחה?”
אני הודפת אותו בכעס מעושה, אבל מתקשה להסתיר את החיוך שעולה על פניי.
אחרי שאנחנו נכנסים לחדר שלי, יושבים על המיטה ומנשנשים פופקורן אני שואלת, “אז למה באת לכאן? אמרתי לך שיש לי מבחן.”
“זה יכול לחכות לאחר כך,” הוא אומר. “הייתי חייב להראות לך משהו.”
העיניים שלו נוצצות כשהוא מוציא מחברת קטנה מכיס מכנסיו.
“חשבתי על מה שדיברנו במכונית, על איך שעוד לא התגברתי על מה שקרה. ואז הבנתי שאני רק חושב על המוות שלו. עלה לי רעיון שאם אני אתעסק באיך שהוא חי, אולי זה יעזור לי להתגבר על זה.”
אני נדהמת מצורת החשיבה המיוחדת שלו, הדרך שבה הוא רואה דברים.
“אז עליתי לחדר שלו, ומצאתי את זה,” הוא מנופף במחברת בהתלהבות, “בין הדברים שלו.”
הוא מתיישב בחזרה ועובר לדבר בשקט, “אף פעם לא חשבתי שהוא כותב יומן, זה פשוט לא התאים לו. אבל פה, הוא כתב יותר ממה קרה לו היום. הוא כתב פה את המחשבות הכי עמוקות שלו. את המשפטים שנגעו בו. ניקול,” הוא מסתכל עליי בעיניים מלאות דמעות. “אני מרגיש כאילו זכיתי באחי בחזרה.”
ללא מילים, אני ניגשת לחבק אותו. אנחנו נשארים ככה, שותקים, זמן רב אחר כך.

“את לא תאמיני, ניקול! אני חושב שמצאתי את הבית הנטוש שסיפרתי לך עליו!” הקול שלו גורם לבטן שלי להתהפך בהתרגשות, מה קורה לי? אף פעם לא הרגשתי ככה.
“מגניב,” אני מסתכלת על אמא שלי היושבת מולי. היא מעמידה פנים שהיא לא מצותתת ותוקעת את עיניה בספר. “איך מצאת אותו?”
“אחי כתב עליו במחברת.” הוא עונה. “את רוצה שאאסוף אותך ונלך ביחד?”
אני קמה ומתרחקת מהסלון, “לא, זה בסדר. רק תגיד לי איפה זה ונפגש שם.”
“למה את תמיד מתחמקת מלסוע איתי ברכב?” הוא נשמע כמעט פגוע, וזה מפתיע אותי.
“לא, לא,” אני ממהרת להרגיע אותו. “זה לא זה. אני פשוט אוהבת ללכת ברגל. תיסע אתה ברכב, ואני אבוא ברגל.” ההסבר שלי נשמע מסורבל, אבל זו האמת.
“אוקיי, אני אבוא איתך ברגל.” הוא אומר.
אני מטפסת במדרגות לחדרי ואומרת, “לא, באמת, אתה לא צריך. אני לא רוצה להכריח אותך לעשות את זה.”
“ניקול,” הלב שלי מאיץ כשהוא אומר את זה. “אני רוצה להכיר אותך. והדרך לעשות את זה היא לעשות איתך את הדברים שאת אוהבת. אני אאסוף אותך בשש.” אני שומעת את החיוך בקולו.
אני נשכבת על המיטה ומבינה שאין למה להתווכח. “אוקיי. קבענו.” אני אומרת ומנתקת.
למשך כמה שניות אני שוכבת שם, מחייכת, ואז אני מתנערת ונוזפת בעצמי. ‘מה קרה לך, את מתנהגת כמו ילדה קטנה.’ אבל עמוק בפנים אני יודעת שמה שנעשה נעשה, ואין לי שליטה על זה.

אני עומדת מול הארון וכמעט שומעת את איימי אומרת לי, “את צריכה להתחיל להתלבש יפה.” בתקיפות ומתחילה לשלוף בגדים ולזרוק אותם על המיטה. אני עוצמת עיניים והודפת את הזיכרון ממוחי.
אני מוציאה שמלה קלילה ונוחה, שאיימי לא סבלה אבל אני לבשתי כל הזמן, כדי לעצבן אותה.
“אני מצטערת.” אני לוחשת, ולובשת אותה.
אמא דופקת בדלת ונכנסת, “יש מישהו בדלת” היא אומרת בקול, ואז כשאני מתקרבת אליה כדי לצאת היא לוחשת: “והוא חתיך!”
אני מיד מסמיקה וממהרת להגיד, “זה לא כמו שזה נראה…” אבל היא מחייכת בידענות ונותנת לי לעבור.
הוא עומד בכניסה, מחייך, וברכיי רועדות. אני רוצה לרוץ ולכרוך את זרועותיי סביבו, אבל אני שולטת בעצמי, מחזירה לו חיוך ומתקרבת אליו.
“היי,” הוא ממשיך לחייך.
“היי.” אני עונה, מביטה בעיניו הירוקות, העמוקות, בהפנוט.
אנחנו יוצאים מהבית למזג אוויר הקריר שבחוץ, וליאם מכוון אותי לאן ללכת. “אמא שלך נראית נחמדה.” הוא אומר.
“טוב, רוב הזמן היא דאגנית,” אני צוחקת. “או מביכה. כמו עכשיו… אבל כן, היא יכולה להיות נחמדה.”
“אל תכעסי עליה בגלל שהיא דואגת לך, אכפת לה ממך. הייתי נותן הכל בשביל שאמא שלי תדאג לי.” הוא אומר את זה בטון קליל, אבל אני יודעת כמה משקל וכאב עומדים מאחורי המילים.
“אתה צודק, היא פשוט נעשתה מגוננת בגלל אבא שלי. במשפט שלו הוא נשבע שהוא יפגע בנו על שעשינו לו את זה, ומאז היא מפחדת.” הזיכרון של אותו היום עולה לנגד עיני. אמא תפסה לי את היד כל כך חזק שאיבדתי את התחושה. בשבוע שאחרי כך היא היתה קמה כל לילה בצרחות, מסיוטים.
“כמה זמן עבר?” הוא שואל בעדינות.
אני מתנערת, “לפני ארבע שנים, נשארו לו עוד שנתיים בכלא.” אני מביטה בו, מנסה למצוא בעיניו עידוד. “עוד שנתיים הוא יסתובב חופשי. אני מבועתת מהמחשבה על היום הזה.”
הוא עוצר, מחזיק בידיי ומישיר אליי מבט. “יהיה בסדר, ניקול.” הוא אומר בביטחון. “הכל יהיה בסדר.” ולשם שינוי, כשהמילים יוצאות מפיו, אני סוף סוף מאמינה להן.
“הנה, הבית אמור להיות בסוף הרחוב!” ליאם מצביע לעבר הרחוב המוזנח מימיננו. הוא מדביק אותי בהתלהבות שלו ושנינו כמעט רצים אל הבית האפור- המט ליפול.
הוא ניצב שם, בקושי, מכוסה צמחים מטפסים שצמחו פרא על קירותיו החיצוניים וחסר חלונות. אפשר לראות שבזמנו הוא היה בית מפואר, העיצוב והגודל שלו מעידים על כך.
ליאם מביט בו, מתכנס במחשבותיו. אני נותנת לו מרחב להיות לבד. להיות רק הוא והזכרונות שלא מרפים.
הוא מסתכל בבית דקות ארוכות, ואז עיניו נחות עליי כאילו רק עכשיו שם לב שאני פה.
“בואי נכנס.” הוא אומר.
מבפנים, הבית דווקא נראה במצב טוב יותר. הקירות נראים כאילו סוידו לפני מספר שנים, שאר החדר נקי ומסודר מלבד שכבת האבק שהצטברה על הרצפה והרהיטים.
“היינו מבקרים בו די הרבה,” הוא אומר. “טיפחנו את המקום, סיידנו את הקירות, ניקינו, הבאנו רהיטים ושטיחים ישנים. זאת היתה הממלכה הקטנה שלנו.” הוא נראה כאילו הוא נמצא שם, חי את הזכרונות האלה. אני לוחצת את ידו ולוחשת בעדינות, “אני אשאיר אותך לבד.” הוא מהנהן ואני יוצאת החוצה, נותנת לו פרטיות.
זה מרגיש כאילו אני מחכה לו שעות, אבל אני יודעת שבקושי שעה חלפה כשהוא יוצא מהבית. אני בוחנת בדאגה את פניו ומגלה שאין סימני בכי, כנראה שכמוני, נגמרו לו הדמעות.
“מרגיש טוב יותר?” אני שואלת, כי ‘אתה בסדר?’ לא בא בחשבון. ברור שהוא לא בסדר.
הוא מהנהן, “הייתי צריך את זה. סגירת מעגל.”
אני מבינה. שנינו איבדנו את יקירנו בפתאומיות, לא היתה לנו הזדמנות להפרד. ואולי זה מה שהכי כואב, שלא הספקתי להגיד לה כמה אני אוהבת אותה. ליאם קיבל הזדמנות לחיות את אחיו שוב, לקרוא את דפי חייו. הייתי נותנת הכל כדי לקבל הזדמנות כזאת גם.
“אני שמחה שהיתה לך.” אני מביטה בו בחום.
“גם אני,” הוא מחייך, וזה שובר את לבי. בכמה כאב ועצב הוא שקוע עכשיו, כמה געגוע. הוא הרגע התמודד -שוב- עם האובדן הקשה מנשוא, עם השכול, ולמרות זאת, בתוך כל האבל, הוא מוצא את כוחות הנפש להעניק לי חיוך. לפני שאני מספיקה להגיד משהו הוא מתחיל ללכת ואומר לי, “קדימה, כבר מאוחר, ואני רוצה להראות לך משהו.”
תוך כדי שאנחנו הולכים, ליאם שולף את המחברת של אחיו. “מצאתי שם משהו, רציתי שתראי.”
הוא מדפדף בדפי המחברת ואז מוציא פתק מקופל ומגיש לי אותו. אני פותחת את קיפוליו וקוראת בקול.
" ‘בעולם הזה אתה לא מקבל אפשרות לבחור אם תיפגע, אבל יש לך יכולת מסוימת לבחור מי יפגע בך.’ כל כך שמחה שבחרתי בך. אוהבת." קול קטן בראשי זועק שאני מכירה את הכתב הזה מאיפשהו, אבל אני משתיקה אותו. “מה זה אומר?” אני שואלת, “שלאחיך היתה… חברה?”
“אני מניח שכן, מה שמוזר בעיניי זה שהם שמרו על זה בסוד.”
“זה דווקא נפוץ, אנשים רבים מוצאים שזה הופך את האהבה שלהם ל-” אני מטה את ראשי ומחפשת את המילה, “מרגשת יותר.”
“חבל, הייתי רוצה להכיר אותה. אני לא מצליח להבין את ההגיון.” הוא מנענע בראשו, “סודות רק יוצרים יותר בלגן.”
אני צוחקת, “אתה כזה ילד טוב,”
“אני משתדל,” הוא מחייך.
במשך כל ההליכה משהו מציק לי, יש משהו שאני צריכה לזכור. אני מדברת עם ליאם ותוך כדי מנסה להזכר מה זה היה. כשאנחנו מגיעים לשביל הגישה של ביתי הוא שואל, “הי, מה קורה? משהו מטריד אותך?”
אני פותחת את פי כדי לענות אבל צעקתה של אמי קוטעת אותי. “ניקול? זאת את? הכנסי הביתה, ממש קר בחוץ!”
“ספרי לי בפעם אחרת,” ליאם אומר, ואז רוכן אליי ומנשק אותי. “לילה טוב,” הוא לוחש ואז הולך בלי להסתכל לאחור.
ואני נשארת שם, מביטה בו עד שנעלם מהאופק, ולא מצליחה לזכור מתי הרגשתי כל כך מאושרת.

אחרי בית הספר אני הולכת לבקר את איימי, לדבר איתה קצת על מה שעובר עליי. כשאני שומעת את צעדיו של ליאם אני מחייכת לעצמי, מסתובבת אליו ומתרוממת על קצות אצבעותיי כדי לנשק אותו. אך הוא הודף אותי אחורה.
“היי,” אני מקמטת את מצחי בדאגה, “מה קרה?”
אבל הוא רק אומר, בקול חמור:
“אנחנו צריכים לדבר.”
הוא מוביל אותי לספסל צדדי, שקט, ומתיישב. אחרי שאני מתיישבת גם, הוא שולף תמונה מכיסו ודוחף אותה לכיווני. “את יודעת מי זה?”
התמונה דהויה ומקומטת, אבל אני עדיין מזהה את הפנים. “כן, זה היה החבר של איימי, סיפרתי לך עליו, למה יש לך תמונה שלו?”
הוא רותח, אני יכולה לראות את זה עכשיו, רועד מכעס. “כי אני מכיר אותו יותר טוב משאת חושבת.”
“אני לא מבינה…” אני שולחת יד להרגיע אותו אך הוא נרתע ממגעי ונעמד, כאילו לא יכול לשבת איתי באותו הספסל.
“לעזאזל, ניקול. הוא אחי!”
לא יכול להיות. לבי דוהר במהירות. לא יכול להיות.
“האדם שהאשמת במותה של איימי. הוא התאבד בגלל זה, ניקול. את הרגת את אח שלי.”
סחרחורת תוקפת אותי, ראייתי מתערפלת. אני מרגישה שאני עומדת להתעלף.
כל החלקים מתחברים. הפתק, הכתב המוכר. הוא היה של איימי. ג’ייק שמר אותה בסוד מהמשפחה שלו.
“ליאם.” אני לוחשת.
“אני מצטער. אני לא יכול להסתכל עלייך עכשיו.”
הדבר האחרון שאני רואה זה את גבו המתרחק ממני, לפני שאני שוקעת באפלה מוחלטת.

אני יושבת בבית הקברות, אבל הפעם זה לא בשביל לבקר את איימי, למרות שלא יכולתי לעצור את עצמי והתעכבתי כדי להניח ורד על קברה. הפעם אני פה בשביל ליאם. מתפללת שיופיע.
הזמן עובר, אני כוססת את ציפורניי, חסרת סבלנות. עוברים ושבים מביטים בי בתמיהה אבל אני מתעלמת. אני רק רוצה לראות אותו. אפילו אם זה יהיה לכמה רגעים.
אני מביטה בשעון. 15:53. עוד שבע דקות. אם הוא לא יגיע עד אז, אצטרך להשלים עם העובדה שלא אראה אותו יותר, אצטרך לאסוף את השברים, ולהתחיל מחדש. עד לפעם הבאה שאשבר.
המחוגים מתקדמים. עוד דקה.
אני נושמת עמוק, כמו מתכוננת לקראת קרב, קמה ומנערת את שמלתי.
אני נותנת מבט אחרון במקום הזה, במקום שבו התחיל הכל, ובמקום שכנראה גם הכל מסתיים.
אני שולחת יד ללטף את הקבר לפרידה כשאני שומעת צעדים מאחורי. אני מסתובבת במהירות ונושכת את שפתיי כדי לא לפלוט יבבת הקלה.
הוא כאן. הוא הגיע.
לבי מחסיר פעימה כשאני פוגשת במבטי את עיניו המהפנטות. כמה התגעגעתי אליהן, להביט בהן ולראות את כל הרגשות משתקפים בהן בהבזק של רגע אחד, עד שהרגש ממהר להעלם ואת מקומו תופס ריק. ריק שרק אובדן יכול לגרום.
אני משפילה את עיניי. תשלטי בעצמך אני גוערת בעצמי.
“תודה…תודה שהגעת.” אני מגמגמת. מה תגידי לאדם שאת אוהבת, כשאת יודעת שהוא לעולם לא יוכל לאהוב אותך? אני נזכרת במשפט שאיימי כתבה לג’ייק, “בעולם הזה אתה לא מקבל אפשרות לבחור אם תיפגע, אבל יש לך יכולת מסוימת לבחור מי יפגע בך” אני תוהה אם ליאם מרוצה מהבחירה שלו. אני יודעת שאני אוהבת את שלי.
הוא מחכה, שותק.
“רק רציתי להביא לך משהו. איימי היתה רוצה שתקבל את זה.”
אני מושיטה לו מעטפה חומה ועבה.
הוא פותח את המעטפה ועיניו נפערות. מאות תמונות של ג’ייק נשפכות מתוכה.
“מצאתי אותן בחדר שלה אחרי…” אני מתקשה לדבר, דמעות חונקות את גרוני. הוא מרים את עיניו ואני רואה שגם הן נוצצות.
אני לוקחת נשימה ארוכה ומנסה להיזכר בנאום ששיננתי, משתדלת לא להניח לקולי לרעוד. “תראה, אני לא מצפה שתסלח לי. אני יודעת שמה שעשיתי בלתי נסלח. כמה שאתה שונא אותי, אני שונאת את עצמי עוד יותר,” הדמעות זולגות למרות שניסיתי לעצור בעדן, וברגע שהן מתחילות, אי אפשר לעצור את הבכי, הוא רק הולך ומתגבר.
“אני… אני כל כך כעסתי,” אני מתייפחת, “רציתי לנקום את המוות שלה, רציתי צדק. לא ידעתי לאן זה יוביל.”
כולי רועדת, וזרם הדמעות לא נגמר. “אני כל כך כל כך מצטערת ליאם. אתה לא יודע כמה. אני כל כך מצטערת.”
הוא עדיין שותק, למרות שאני רואה שההתפרצות שלי ערערה אותו מעט. אני מנסה להרגיע את הבכי, מנגבת את הדמעות.
“אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך. תמיד אוהב. למרות שאני יודעת שלעולם לא תוכל לאהוב אותי חזרה. אני מצטערת שהטרחתי אותך להגיע לכאן, אילצתי אותך להסתכל בפניי. זאת תהיה הפעם האחרונה, לא אעשה זאת יותר. אני רק יכולה לתאר לעצמי כמה אתה שונא אותי עכשיו.”
ואז, הוא צועד לעברי ומניח את ידו על כתפי. הוא מישיר את עיניו העצובות לתוך מבטי.
"לא, ניקול, " הוא לוחש. “למרות הכל, ולמרות שאני צריך לשנוא אותך. אני לא.”
ולרגע אחד, ניצוץ של תקווה מפעם בי. אולי, למרות מה שקרה, הכל יהיה בסדר.