אני 2 – מתוך רומן בכתיבה

קטע מרומן בכתיבה
אני
מביט מעבר למרפסת דירתי בקומה השנייה של בניין מגורים אל הבניין שמולי, אל דירתה של לולה, רקדנית גמישת גוף שמתגוררת בעומק המרפסת שמולי וחושב – "אם רק היית יודעת כמה הוליסטי כול המצב הזה לולה, היית מבינה משהו חדש על שלמות, משהו חדש שאני מרגיש עכשיו באופן כללי, ובקטע שלך בפרט. המילים הללו לא תעופנה עד עינייך, אבל לך דע, מופלאה היא דרכן של מילים. אני עומד במרכז חדרי, מול המרפסת שלך ותוהה אם יש סיכוי שאת מביטה בי מהחושך שמאחוריו, מקליד כך על מקלדת כעל כלי נגינה. בא לי לגעת בך, הגוף שלך קורא לי, את זה בטח אי אפשר להגיד בקול רם, אז אני אומר את זה בשקט לעצמי, מול החלון שלך, ויכול להיות, שבאופן לא יאומן בכלל, את יודעת בדיוק עכשיו שאני כותב לך. איזה עינוי מתוק לחיות כך מולך, ואיך לעזאזל שומרים את הקסם הזה?
שבוע לא עלה האור בחלונך
וכול יום שאלו אותי הרקפות
איפה השכנות היפות
כי הן חושבות ברבות,
הרקפות.
יום שישי בערב. מתפתח פה איזה דפוס די ברור שחוזר על עצמו כבר כמה שבועות, הוא התחיל כנראה שהייתי צריך להבין שהמוות של חכים ואייהם היה בסביבות ארבע אחרי הצהריים, של יום שישי. מרגע שזה התברר הפכו ימי השישי מן ריטואל שמתחיל בסביבות שתיים בצהריים, כמו כניסת השבת אבל כניסה אחרת, הכניסה לזמן אייהם וחכים. ויקאנדים משותפים כמו שיש עם הילדים שאתה גרוש, רק שזה לא פעם בשבועיים אלא כול שבוע, ובכול שבוע זה נהיה יותר ברור ויותר מצמית, אין מילה אחרת להסביר את הריטואל הזה: בכול יום שישי אני מתקדש אל אייהם וחכים, ובכול יום שישי, כמעט, היא מתקדשת מולי מעבר לתהום הרחוב המפריד בינינו. ההקלדות שלי מגיעות אליה כמו נשיקות מעבר לרחוב.