איבדתי אותך..

לפעמים אני שואלת את עצמי למה בנים זה עם כזה מתסבך.. למה תמיד הם גורמים לבכות, או לסבול, או לשאול יותר מדיי שאלות.. למה הוא יודע בדיוק איפה לגעת, באיזה נקודה בדיוק לגעת בלב ולפגוע? למה הוא בכלל גורם לי לבכות עליו? הוא הרי יודע כמה אני עוברת, הוא יודע כמה קשה לי עם בנים ועם כל התסבוכים האלה שאני עוברת בגללם, והוא בא ופוגע יותר חזק ממה שנפגעתי מכולם.. כי הוא תמיד היה שם.. תמיד ידע מה להגיד ואיך לדבר איתי, ידע איך לקרוא אותי איך להצחיק ואיך לעצבן, הוא ידע מה אני אוהבת ומה פחות.. הוא היה דואג, מתקשר, בודק אותי.. הוא היה מדבר איתי על כל הדברים שאני אוהבת, היינו מטיילים יחד, רק שנינו והכלבה, וצחקנו כאילו אין לנו צרות בחיים.. הכרתי אותו למשפחה שלי, לאח שלי הקטן, לאבא שלי, הכנסתי אותו לחיים חזק יותר ממה שהכנסתי את הקודמים. למרות שלא נתתי לנו איזה כינוי, וגם לא משהו רשמי, היה לי אכפת מהבן אדם הזה.. והוא ביום אחד, אחרי שלושה לילות שבהם ישנו יחד, התנשקנו, ניגנו ושרנו ביחד, התחבקנו, החזקנו ידיים בסתר כאילו אסור שיראו אותנו יחד, הוא אמר לי שהוא לא אוהב אותי יותר.. ובמילה הזאת שיצאה לו מפה, הלב שלי התכווץ.. ניסיתי לשאול, להבין ולהסיק מאיפה זה הגיע, אבל פשוט לא הצלחתי להוציא ממנו דבר..כל החוויות שעברנו ביחד, הנשיקה הראשונה, המשפטים החזקים שנשארו לי בראש למשך ימים שלמים, החיבוקים החזקים, הכל נזרק לי לפח.. וזה כואב.. כואב לי לאבד כזה בן אדם, שאמר לי שהוא אוהב אותי, שאמר לי שאני מדהימה ומשגעת, שהסתכל לי כל פעם עמוק לתוך העיניים, שכל מילה שלו, כל שיחה, כל הודעה הייתה מקפיצה לי את הלב.. הבן אדם הזה היה לי כלכך יקר.. ואני איבדתי אותו במילה אחת.. הלוואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה ולתקן.. לנסות לגרום לו להבין מי שאני באמת.. עכשיו הכל מרגיש בשנאה וקור.. ואין לי יותר למי לפנות..