אחרי הכל , לא נשאר לי כלום – פרק 5 (פרק ארוך!)

לפני שאתם קוראים את הפרק, בתגובה הראשונה יש קישור לשיר. תפעילו את השיר ותקראו את הפרק ביחד עם השיר..

= פרק 5 =
הגעתי הביתה עם דמעות בעיניים למראה אמא שיושבת עדיין בספה ומביטה בטלוויזיה הלא דלוקה.
לא היה אכפת לי כבר ממנה, היא לא ענינה אותי.
עליתי לחדר שלי וישבתי על המיטה. הבטתי בחלון וחשבתי לעצמי………
למה אני צריכה לחיות? איזה מן חיים נתנו לי? למה הוא נפרד ממני? אני רק חתכתי! זה לא היה אשמתי… לא יכולתי לשלוט בזה! למה אני עדיין חיה בכלל? אני במילא לא רוצה לחיות אז…למה?
המחשבות רצו בראשי כמו שעון שתיקתק.
לפתע הרגשתי קול בראשי שאמר לי 'תעשי את זה'…. 'תעשי את זה'…..
הלכתי ללמטה, פתחתי את המגירה הלבנה בלי שאמא תראה.
הוצאתי משם קופסת כדורים, מיליתי כוס מים וחזרתי לחדר שלי.
ישבתי על המיטה וחשבתי.
אחרי כמה דקות קמתי והוצאתי דף ועט. התחלתי לכתוב…
"אמא… אולי אנחנו לא מחבבות אחת את השניה, ואת הצד הטוב שלך לא זכיתי להכיר…. אני מצטערת.
אבא…חבל שאתה נטשת אותנו. הכל היה טוב עד אז… תודה על הכל… ואני מקווה שאתה לא כועס על שאני עושה את זה…
אני מצטערת כל כך. אף פעם לא סיפרתי לכם כמה רע הרגשתי…
לירון היה כל עולמי… אפילו הילדים בבית הספר לא סבלו אותי…. אני כל הזמן הזה הייתי שבורה. פשוט שבורה.. ועכשיו? הוא שבר אותי לגמרי…. אני מצטערת… א..אני…. אני אוהבת אותכם"
זרקתי את העט על הריצפה וקיפלתי את המכתב עם דמעות בעיניים. הכנסתי למעטפה וכתבתי 'לאמא ואבא'.
ישבתי על המיטה ופתחתי את קופסת הכדורים… כנראה שזהו זה… חשבתי לעצמי.
החזקתי את כוס המים ביד והתחלתי להוציא את הכדורים מהקופסא. בלעתי כדור ועוד כדור, ואחרי שתיתי מים. בלעתי הכל… הכל ואז פשוט…. ראיתי שחור… הרגשתי מסוממת…
אחרי כמה זמן פשוט… מתתי.
~ נקודת המבט של האמא ~
עבר יום ולא שמעתי ממאיה (מאיה זה השם של הילדה בסיפור).
לא כל כך היה אכפת לי ממנה, אבל רציתי לראות מה מצבה.
עליתי לחדר שלה וראיתי אותה שוכבת על המיטה חסרת הכרה, מתה.
"מאיה!!!!!" צעקתי והזזתי את גופה.
היא לא התעוררה. בכיתי……
על השולחן היה מכתב.
" אולי אנחנו לא מחבבות אחת את השניה, ואת הצד הטוב שלך לא זכיתי להכיר… אני מצטערת כל כך…… א..אני….אני אוהבת אותכם…."
קראתי את המכתב ודמעות פרצו מעיניי.
"מאיה בבקשה תתעוררי!" צרחתי והזזתי את גופה שוב.
"יאיר (האבא) בבקשה תבוא!!!! הבת שלנו היא…. היא…"
"מה קרה לה? תרגעי" הוא אמר בלחש.
" היא הרגה את עצמה!!!!!!" צרחתי בבכי.
"אלוהים אדירים" הוא אמר וניתק את השיחה ורץ לאוטו.
יאיר הגיע, וגם הוא ראה את המראה המזוויע……
עמדנו שנינו והסתכלנו על מאיה.. מתה….
"מאיה!!! הבת שלי!!!!!" יאיר צעק.
הוא הזיז את גופה ומאיה עדיין לא הראתה סימן לחיים…
גם הוא קרא את המכתב. ויאיר.. שבחיים לא ראיתי אותו בוכה… הוא בכה.
התקשרתי לאמבולנס.
האמבולנס הגיע והרים את מאיה על האלונקה. השרוול של החולצה של מאיה עלה למעלה וחתכיה נראו..
"את ידעת שהיא עושה את זה???" הרופא שאל בלחץ.
"כן…אני ידעתי…אבל…"
"אבל מה? זאת הבת שלך!!!!! איזה מן אמא את!!!!!!!" הוא צעק ולקח את מאיה לבית החולים בניסיון להחיות אותה.
בכיתי. לא האמנתי עד כמה אמא רעה הייתי. באמת קניתי לבת שלי סכין!!!!. אני ידעתי מזה ולא עשיתי כלום…
הגענו לבית החולים ביחד עם הרופא. מאיה נכנסה ישר אל חדר ההנשמה. חיכינו בחוץ עד שהרופא יצא ואמר:
" אני לא יודע איך להגיד לכם את זה… אני ממש מצטער… הניסיון להחיות את מאיה… הוא נכשל"
פרצנו שנינו מדמעות.
רצתי ופתחתי את הדלת בחוזקה. "מאיה!!!!!!" צעקתי ובכיתי כל כך הרבה.
"מאיה בבקשה!!!" אמרתי וחיבקתי אותה בעוד כל דמעותיי נופלות על גופה.
"מאיה!!! תתעוררי!!" הזזתי את גופה בחוזקה וניערתי אותה. ישבתי לידה ובכיתי.
"מאיה אני מצטערת, אני אוהבת אותך. בבקשה אל תגמרי את זה ככה" לחשתי לה בעודי פורצת מבכי.
"לא התכוונתי שזה יהיה ככה" אמרתי לה ונישקתי את ראשה והלכתי.
"ככה את מוותרת עליה? אני לא הולך עד שאני יודע שזה לא הסוף!!!" יאיר אמר לי ונכנס אל החדר בזעם.
גם הוא ניסה להעיר את מאיה… אך ללא הצלחה…. מאיה מתה… סופית.
~נקודת המבט של מאיה~
ראיתי את אבא יושב ובוכה לידי, ומזיז את גופי.
ראיתי את אמא יושבת בצד ולא יודעת מה לעשות,בוכה.
כל כך רציתי לקום ולחבק אותם אבל…. לא יכולתי. אמא ואבא לא ויתרו והם המשיכו לנסות להעיר אותי אבל… כבר מתתי. הרגתי את עצמי.. וכל כך הצטערתי על זה……