אחים
"אתה רואה את זה?" היא שאלה אותי, מצתנפת במעילה הירוק.
"את מתכוונת לכוכב הזה" אני שואל אותה, בזמן שאני מחבק אותי בשביל להגן עלייה מהקור.
"כן בדיוק הוא, הוא ממש מסכן שמה בשמיים לבד. אתה לא חושב ככה אח גדול?" היא אמרה, מחבקת אותי גם.
"כן, אחותי" עניתי בקול מאוכזב, הרכנתי את ראשי לתוך שערב ונשמתי אותו אמוק לתוכי. אני לא יודע איך להגיד לה את זה, את זה שאני אוהב אותה. היא אחותי זה אסור, זה גלוי עריות. אבל מה לעשות עם הלב, הוא זה שמשפיע לא אתה אלה הוא.
אני לא רוצה לעזוב אותה, ואני לא רוצה לספר לה את זה. כי אז היא תיגעל ממני, תברח ממני, והכי קשה תשנאה אותי. אז אני לא הספר לה, כי זה לא חשוב, כי הפשר לחיות ככה. כי היא לא מרגישה גם ככה…
תגובות (2)
*תשנא
*אפשר
הווו… אני קצת עצובה בשבילו :/
אהבתי מאוד, במיוחד את הרעיון ושהם לא סתם שני חברים..
שערב=שערה
הספר=אספר
מצתנפת=מצטנפת
אמוק=עמוק
מחבק אותי=מחבק את עצמי (זה לא ממש נכון לומר "מחבק אותי") אבל אז זה לא הגיוני. אז כנראה שהתכוונת ל"אותה" במקום.
היו כמה מקומות שהיה אפשר לפסק יותר טוב, אבל נחיה. אהבתי את הקטע ואת הרעיון. נדיר למצור סיפורים על אהבת אחים ב.. מובן הרומנטי.
עם קצת עבודה על שגיאות הכתיב, הכתיבה שלך תגיע להערכה המגיעה לה.