אחזת בגאווה שלך בצורה שהיית אמור לאחוז בי.

נכנסתי אל הספרייה הענקית, בדרך כלל אהבתי את השהייה בספריה, את ריחם של הדפים החדשים ואת של אלו שהספיקו להתבלות, ובמיוחד את השקט השמימי…
אבל כבר חודשיים שאני לומדת כיצד לשנוא אותו, את השקט, כי בתוך השקט אני מדמיינת ששומעים יותר טוב את פעימות הלב שלי, את ידיי הממוללות בחצאית המשובצת שאני לובשת, באנחות שקטות הנפלטות מפי, בפסיעות שנעשות יותר מהוססות כשאני מבחינה בך בחלק שבו שאר הסטודנטים יושבים ורוכנים אל עיסוקיהם.
אתה יושב על כיסא, לועס בזווית פיך את העיפרון הכתום , תמיד הייתי צוחקת שלא התקדמת עם שאר העולם אל עפרונות חדשניים יותר והתעקשת להמשיך לפרנס את בעלי העפרונות הישנים.
אתה קורא משהו, וליבי נצבט…פעם הייתי יודעת איזה ספר אתה קורא, וזה היה חשוב לשנינו, הייתי יודעת לאיזה עולם בחרת לברוח באותו שבוע…לאלו דמויות להתמכר, ואני הייתי מספרת לך על העלילה אצלי ואתה היית מספר בהתלהבות על שלך.
אני מתקדמת ואני לא יודעת אם אני מדמיינת את המבטים של כולם, ננעצים בי, רוצים לראות כיצד אגיב ואם אובך משהייתך בחדר, אני מנערת את ראשי, מתיישבת במרחק של שני שולחן ארוכים ממך, יש לי מקום באמצע השולחן, אני מניחה את ספרי הלימוד בעדינות.
אתה משפשף את עיניך בעייפות, סוגר את אגרופך על פיך להבליע פיהוק, ואתה פוקח אותן, לשבריר שנייה מבטנו מצטלבים, אני מורידה את עיניי בשנייה…מרגישה את גופי קולח תחת במבטך אז אני משיבה את עיניי למקומן, אתה מניף את ידך נפנוף קצר ורפוי ואני משיבה לך באותו המטבע.
שלום, שלום בלי מילים, זה מה שנותר מהסיפור שלנו?
פעם נהגתי לדמיין שאנחנו מספרים את הסיפור שלנו, ידי משולבת בידיך וטבעת יהלום מנצנצת מסנוורת את כולם.
פעם הייתי בטוחה, הייתי מושלמת, כי אתה מלאת את כל החלקים החסרים בי, ושום דבר לא הפחיד אותי כשהרגשתי בחום גופך…
סיבוך קצר, תקשורת לוקה מביאים לנפילה,
אחת כואבת, במיוחד לאחר ששהית על ענן מרופד אי שם למעלה.
נפילת חומות שאתה הפלת על מנת להתקרב, התירו אותי חשופה ובודדה לאחר שהתרחקת.
ואני מתה לדעת אם זה הורג אותך, החוסר הזה, הפרידה הזאת, כמו שזה הורג אותי, בוקר צהריים וערב, חושבת על השתיקות, הלחישות, הנגיעות.
אולי בכל זאת יגיע יום שבו אספר את הסיפור שלנו?
סיפור קצת אחר…מהסוג שאתה אוהב,
סוף דרמטי, עם אובדן
"מה אם…"
אבל המחשבה הזאת מפחידה, אני לא באמת רוצה לדעת את סוף הסיפור,
האם הוא כבר נכתב?
למה אנחנו מעמידים פנים שהכל אותו דבר, שמה שהיה בינינו היה שווה לנוצה שאין בה זכר לאחר שסחבה אותה איתה רוח קלילה?
למה אני פשוט לא לוחצת על ההודעה שאני כותבת שוב ושוב,
'אני מתגעגעת אליך'.
ושוב השקט הזה, מחריש אוזניים…
האם הוא מודיע על סערה שעומדת לבוא?
או שמא זהו שקט של בוז,
צוחק לי בפנים.

אני קמה כמחווה, משאירה את הספרים על השולחן, את הנשק מאחורי.
האקדח בידיים שלך עכשיו, הבחירה אם לסיים הכל, אם תעדיף לאהוב מאשר האדישות הזאת.
אני פוסעת, קרוב יותר אליך, אהבתי אותך יותר כשהיית לצידי…
אני כבר יותר קרובה, ואתה מרים את ראשך, אני מורידה את מבטי אל שפתיך בהיסוס,
אך הם נשארות דוממות.
וברגע הזה בדיוק כמו פעם,
אחזת בגאווה שלך באותה הדרך בה היית אמור לאחוז בי.