אורי

הוא הבטיח להם שהוא ימות בצבא.
זה התאים לאורי. קודם כל, קראו לו אורי. זה מתאים להרבה מיתוסים של חיילים גיבורים, תמיד קוראים להם אורי. דבר שני, הייתה לו מין בלורית בלונדינית כזאת ועיניים ירוקות גדולות ששיוו לו מראה של במבי. והיה לו מראה סמכותי כזה, הוא היה אחד שהיית מסכים לעשות כמעט כל מה שיבקש ממך ואם לא הוא היה שוטף אותך בטיעונים למה הוא צודק. וגם בנות. היו לו גם הרבה בנות.
אני לא יודעת. אולי אני זוכרת אותו לא נכון. זה דבר מצחיק שקורה עם הזמן, מין טשטוש כזה של המחשבה שגורם לי לזכור אותו אחרת, טוב מכפי שהיה. הילת הגבורה שנושא איתו המוות. והנה אני יודעת, עולים בי גם הצדדים האנושיים יותר שלו; אחרי שהתגייס הוא היה לפעמים מטייל ברחוב במשך שעות רק כדי לנקות את הראש, ובכל פעם הייתי מתקשרת, ודואגת, ומחפשת, ומוצאת אותו מסתובב. לפעמים לא הייתי מוצאת, והוא היה מתקשר אחרי הרבה זמן ואומר שהוא רק התאוורר קצת. פחדתי לדעת ממה הוא מתאוורר, ואף פעם לא שאלתי. אף פעם לא תהיה לי הזדמנות לשאול.
הוא הבטיח להם שהוא ימות בצבא. לנדב, ומיכאל, ויובל. הם היו רביעייה כזאת, חברים טובים. כל ריב קטן נפתר במכות שהוציאו החוצה את התסכול, כך שלעולם לא היו בריב אמיתי. מין רביעייה מוזרה כזאת. הם תמיד היו ביחד.
יום אחד, אצלו בבית, קצת אחרי הטיול לפני צבא לקפריסין וקצת לפני הגיוס שלו, ישבנו בעליית הגג שלו. הם היו ארבעתם, והיינו ארבע בנות. הרגשנו גדולות מהחיים, כי הם היו גדולים מהחיים. והייתי בזרועותיו, עיניי מבריקות ומעריצות כלפי הבלורית הבלונדינית והעיניים הירוקות.
בעליית הגג שלו, אחרי שיחה מצד הצדדים בחבורה שהתגייסו כבר לצבא, נדב ויובל ובר חברתי, אורי הרים אליהם עיניים בלונדיניות ואמר, "אם יהיה משעמם מדי אחרי שכולנו נתגייס, אני מבטיח למות בצבא ולהוסיף קצת אקשן."
כולנו צחקנו. היינו צעירים ומוות היה רחוק. שכחנו שאורי תמיד קיים הבטחות.
הוא התגייס לקורס טייס, עף ממנו כמעט מרצונו החופשי, ונחטף במהרה על ידי סיירת מטכ"ל. אחר כך יצא לקורס קצינים. כשחזר כקצין אף אחד מאיתנו לא הופתע; אורי תמיד השיג מה שרצה.
בשבת האחרונה שלו העיניים הגדולות שלו היו רדופות. המבט שלו כל הזמן עבר אל הנשק שהיה בפינת החדר. אני יודעת שהוא לא היה גיבור על, אבל משהו אומר לי שהוא ידע. אולי ההערצה שלי אליו. הוא נזהר בי באותו היום כמו באוצר, והיה עדין כלפיי ורך כמו שלא היה מעולם.
"אנחנו נכנסים לעזה." הוא אמר לי כשאחז בידי.
העיניים שלו הביעו תחינה אילמת, כאילו שואלות אם יהיה בסדר. 'בטח שיהיה בסדר, אורי שלי. אתה חזק מהכל וגדול מהחיים,' ביקשתי לומר לו אבל לא אמרתי. אני לעולם אתחרט על השתיקה.
אחרי שההודעה הגיעה לא יכולתי לאכול. הכל עבר לידי. אחרי הלוויה לא יצאתי מהחדר במשך יומיים, ורק אז אזרתי אומץ ללכת לביתו. ניחמתי את אמא שלו בחיבוק רפה ובכיתי. בכיתי כל הזמן. בכיתי מהרגע שהורידו את הארון שלו לאדמה ועד שיבשו דמעותיי. הצער כאב לי פיזית, בבטן ובלב ובראש ובגרון וברגליים.
אורי שלי. אני היחידה שזכרה את היום ההוא שבו הבטיח שימות בצבא. ידעתי שאורי תמיד מקיים הבטחות, אבל לא חשבתי שזאת הייתה הבטחה שנחשבת.
אני זוכרת אותו טוב מכפי שהיה. זה מה שהמוות עושה. אבל גם המוות לא יוכל לקחת אותו לגמרי ממני כי הוא זורם בעורקיי. להגיד שאני מבינה? אני לעולם לא אבין למה דווקא אותו. אני לעולם לא אשלים עם זה שהוא לא איתי יותר.
ומאז התבגרתי, עברו מאז שש שנים, ואומרים לי כל הזמן שהחיים ממשיכים. אבל אלה אנשים שלא הכירו את אורי, והם לא מבינים שהם לא. שהחיים לא ממשיכים אחריו. שאף אחד ושום דבר לא ימלאו את המקום שלך, את החלל הריק הזה. והלוואי שרק יכולתי להיפרד ממך עוד פעם אחרונה, והלוואי שיכולתי לא להיפרד ממך אף פעם.
אתם יודעים, כשהם אומרים בטקסים שנזכור את כולם אני זוכרת רק אותו. אני חושבת שזה בסדר.