אוהב אותך.. בפעם האחרונה

לילה, נכנסנו למיטה, שוב לא קרה הרבה.
שניה לפני שנרדמתי לחשתי ״אני אוהב אותך״ ״גם אני״ ענית.
אדיש מצידך. אבל התרגלתי.
בבוקר הבחנתי שאת נסערת. בשביל להפיג את המתח באוויר שאלתי ״מאמי בא לך לראות עולם?״
״אתה עובד, אני לומדת, איך?!״ השבת בתוקפנות שאופיינית לך לאחרונה.
התעקשתי- ״פשוט תעני!״
המשכת באדישות ״כן.. שיהיה״
שנייה לפני שדלת הבית נטרקה סיננתי לעברך ״שיהיה לך יום טוב אהובה, נדב..״ והבום של הדלת קטע אותי מלהמשיך.
במהלך עוד יום עבודה התקשרתי, לא ענית, בטוח שלא היית עסוקה אבל לפני שעתיים דיברנו אז אני מתאר שחשבת למה שוב? הרי אמרת לי את זה כמה פעמים..
הגעת אליי הבייתה קצת מאוחר מהרגיל, אני לא יודע איפה היית או עם מי, ואם אשאל תתחמקי או גרוע מכך ותשקרי.
״איך עבר היום?״ שאלתי
שתיקה של מספר שניות ואחרייה מלמלת משו.
״זוכרת שאמרת שאת רוצה לראות עולם?״
״מה הפעם?״ ענית בעצבנות
״הנה, קחי..״ וחייכתי
לקח לך שנייה להבין את משמעות האטלס שקניתי לך. לא צחקת.
פעם אהבת את השנינות שבי.. פעם..
בבוקר שקמתי כבר לא היית שם, לפני שחייגתי אלייך הבחנתי בהודעה.. ״בוקר טוב, מיהרתי ללימודים..״
משו בי לא נתן לי לקרוא את המשך, לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי..
״..מתי תסיים היום אני רוצה שנדבר״