אהובה מפלסטיק

אני לא זוכר איך הכל התחיל אבל אני כן ידוע שיום אחד, בקצה של הפארק איפה שאין כמעט אנשים איפה שאני תמיד לבד… פתאום רצה עלי נערה יפיפייה עם עניים זוהרות של רגש בקריאות של שמחה והתלהבות, למרות שלא ידעתי מי היא, היא ידעה את השם שלי.
הסתכלתי עלייה בחזרה במבט מופתע לדעת שאותה נערה יפה יודעת שם של מישהו עלוב כמוני,
בשנייה שהיא כבר הייתה מטר ממני היא אמרה את המשפט הכי מוזר ששמעתי " לא ידעתי שלהיות בן אדם זה דבר קשה כלכך, אבל מה שבאתי הוא לא זה…" ברגע הזה עצרתי אותה וברחתי בכל הכח שהיה לי (אני לא טיפוס אתלטי), בפחד רציני. אבל לא הצלחתי לחמוק ממנה היא רצה כמו טיל כאילו היא לא הייתה בן אדם, הסתכלתי עלייה ואיבדתי איזון ממראה שובל האבק שהשאירה מאחוריה ונפלתי על לא אחרת מכל אהבת חיי, רציתי להרוג את עצמי מבושה אבל היא חייך ואמרה "סוף סוף הגעת, לא אמרת לי שאתה צריך עזרה בפרויקט באומנות?" את האמת שכחתי אבל שמחתי כל כך שהיא זכרה, בזמן הזה כבר שכחתי את המטורפת שרדפה אחריי, התחלתי לצייר דיוקן שלה ואז משום מקום המשוגעת הופיע מאחוריי עם חיוך מספק למדי ולחשה לי "אווו…. אז אתה מאוהב בילדה הזאת" קפצתי ונחתתי בצורת קרטה… ואז מימי *אהבת חיי* שאלה "מי זאת?" באתי להגיד שאני לא יודע, כי בינינו לא ידעתי מזו והעדפתי שלא… אל היא הציגה את עצמה ואמרה "אני ניק ובאתי להגיד לזאק שאני אוהבת אותו" היא אמרה בצורה מהירה ונמרצת, לי לקח כמה זמן להבין מה היא אמרה ואז הסמקתי מכף רגל ועד ראש, אבל ישר אמרתי בפני מימי "לא! לא! לא! זה לא יכול להיות אין שום דבר בינינו ולעשה אני בכלל אוהב את מימי!" אחריי שסיימתי את המשפט ברחתי אבל ניק הזאת לא עזבה אותי בשקט והסבירה שבנתיים אם אפשר היות ידידים, הסכמתי, הייתם צריכים לרות את הפרצוף הזה חלק ממכם היו רוצים להתאבד בגלל ההרגשה הרעה מהפרצוף העצוב הזה והחיוך המזויף…

עברו חודשיים מאז שאני וניק הכרנו, נהיינו החברים הכי טובים למרות שזה עדיין קשה כשהיא אומרת שהא אוהבת אותי, אבל היום זה לא הזיז לי יותר ואמרתי למימי שאני רוצה לצאת לדייט איתה היא ענתה בשמחה כן (אני כל כך גאה בעצמי), אבל לא ידעתי שניק שמעה את זה גם כשבאתי להגיד לה את זה שהאהבה שלי לא תהייה שלה אף פעם, היא בכתה ואמרה "זה בסדר אני יודעת…" ואז היא לחשה "אל תישכח אותי למרות שהיום אני…" לא יכולתי לשמוע יותר מהמשפט הזה והייתי מאוד מודאג, למה לי לשכוח אותה?… ברגע שנגמר בית ספר באתי לניק כדי ללכת איתה בדרך הביתה אבל היא אמרה שהיא לא הולכת יותר לשם…
נהייתי יותר ויותר מודאג אז עקבתי אחריה עד שראיתי אנשים בחליפות מכניסים אותה לאוטו שחור (כמו בסרטים) צעקתי עליהם "שחררו את ניק!!!" בכל מה שהיה לי באתי לחטוף אותה מהידיים שלהם אבל היא פשוט חייך עם דמעות ואמרה " להתראות לתמיד הפעם… למרות שיכולת לשנות את המצב" התרסקתי על הרצפה והתחלתי לבכות לא ידעתי מה הולך ומה יכולתי לשנות ואפילו לבנתי למה הלב שלי כל כך כאב מהרגע שהיא הלכה…

עברו שלושה ימים מאז שניק נעלמה והגיע הזמן לדייט שלי עם מימי למרות שלא התלהבתי כלכך כמו אז… מימי אמרה שהיא רוצה ללכת לאכול במסעדה בקניון אז הלכנו זה לא כלכך שינה לי רק רציתי לראות את ניק עוד פעם…

פתאום קהל ענקי התקבץ מסביב לחנות כלשהי של בגדים ומימי אמרה שהיא רוצה לראות לא הבנתי למה היא רוצה ללכת אבל אנחנו ואז ראיתי את הדבר שזעזעה אותי לגמרי, ניק עמדה בתוך חלון ראווה כמו בובה על חוטים בלי שום הבאת פנים לפחות לא עד שראתה אותי בוכה לפנייה בניסיון שבירת הזכוכית, ואז היא בכתה או אפילו לא זה היא פשוט הוציאה דמעות מהעניים עם אותו חיוך ריק ובלי אותו ניצוץ של חיים…
סוף הצלחתי לשבור את הזכוכית ולקחתי אותה איתי נפרדתי ממימי והשארתי אותה מאחור אבל ניק לא חזרה להיות מישהי הייתה … וכל זה באשמתי… למרות שלאט לאט היא התחילה לזוז עוד פעם אבל זה קרה כבר שהתנדנדתי באוויר כש חבל תופס לי את הצוואר