אהבה שפה קשה

אני אוהבת אותו.
אהבה. חמימות שמתפשטת בכל בגוף, בלחיים, שגורמת לי לחייך בבישנות, באושר,
בכל פעם שמזכירים את השם שלו.
הלב מתחיל לדהור, אני לא יכולה לעצור את החיוך המתפשט לשפתיים שלי.. לעיניים שלי..
המתגנב ללב שלי..
אני לא יכולה לעצור את מה שאני מרגישה.
אהבה יכולה לגרום לי לצחוק בלי סוף. לחייך ברגעים הכי קשים.
לשמוח. להיות מאושרת.
אני נזכרת ברגעים שלי איתו. איך צחקנו כשנפגשנו בפעם האחרונה. איך הוא התעניין בי, עודד אותי.
אני רואה אותו בא אליי, מדבר איתי, מעודד אותי..
אני רואה אותו מחבק אותי. אני כמעט מרגישה את חום הגוף העוטף שלו,
זה שגורם לי להרגיש בטוחה כל כך.
אני פותחת את העיניים, ומסתכלת במראה שמולי.
אני מחבקת אוויר. החיוך הפך לכאב. העיניים הפכו אדומות.
אני נזכרת שאני בעצם מדמיינת. הבועה הוורודה מתנפצת.
אני מתגעגעת אליו. אני רוצה אותו לידי עכשיו.
הדמעות חונקות את הגרון ומתחילות לרדת. אני מכירה בזה שהוא לא פה, שאני לבד.
שאני תמיד אהיה לבד.

אני קמה מהמיטה והולכת לפה.
אני כותבת.
אבל שום דבר לא מבטא באמת את כמות הכאב העצומה שבתוכי.
שגורמת לי לבכות כל לילה.
כל דקה. כל שניה.
ולא, הוא לא מת. הוא חי. הוא קיים.
פשוט אין לי סיכוי איתו.