אהבה של פעם

פעם אהבתי אותו… אהבתי לדבר איתו, רק ליראות את תווי פניו, את ענייו התכולות. אהבתי להרגיש את הפרפרים עפים בבטן למראהו. אהבתי לראות אותו מגיח מקצה המגרש, רק בגללי רק בגלל שאני הייתי שם. אהבתי לשמוע את הצליל של ההודעה רק בגלל שידעתי שזה ממנו, כל דקה יכולתי לדעת איפה הוא נמצא, כל שניה. הוא היה אצלי שמה, מתרוצץ במחשבות של המוח. כל פעם ששמעתי את שמו משהוא ניצת בליבי. אהבתי לשוב על אהבה רחוקה, לא התוודתי לפניו, היינו פשוט ידידים, ידידים מאוד קרובים. הוא נתן לי הרגשה שאני היחידה. ואני החזרתי לו באותה הצורה, לא דברתי עם אחרים. ואז מכולם, דווקא היא, דווקא החברה הטובה שלי דיברה איתו. והוא דיבר איתה. שאלתי אם אני עוד אחת מאלף? הוא ענה שהוא מדבר עם אחרות, אל לא כמו שהוא מדבר איתי. החברה הטובה ראתה שנפגעתי מזה, היא שאלה אם לא ידעתי, לא הייתי בטוחה. אבל כן חשבתי. כל פעם שהיא הזכירה את דיבוריה זה היה כמו סכין, סכין אל הלב. כמו מיליוני חיצים שדוקרים אותי. ואז רבנו קצת, לא דיברנו. אחר כך התכרוונו דיברנו ושפכנו את הלב. ויום אחד זה פשוט נגמר, לא דיברנו, ניסיתי להחיות שיחה, הוא התעלם, ואחר כך בעצמו ניסה. הכבוד של שתינו עלה… לא יכולנו לדבר עוד שנייה. כאב לי בלב, בלילות לא ישנתי, התהפכתי במיטה ממחשבות ש הייתי שלמה כלפי חוץ כלפי כולם. אך כלפי עצמי, הייתי שבורה. הייתי הרוסה. וכל פעם עם הזכרת השם ניצוץ בליבי עלה. לאט לאט הניצוץ ירד, הניצוץ הפך לטיעוב. שנאתי אותו, שנאתי אותו בכל ליבי. השלב הבא היה הסליחה למדתי לסלוח, פשוט הבנתי שהוא לא בשבילי. למדתי להייות מי שאני. התחלתי לראות כל מה שהוא עשה כרע, מתעוררים בי ספקות, אני חושבת שכל מה שהייה ביננו לא הייתה אהבה. זה היה פשוט צמא.