שחור באהבה

"סתיו אהבת נעוריי, את אוהבת אותי? " שאל אותי שגיא.
" אני לא יכולה לאהוב את מה שאתה, מסוכן מידי".
הוא קם והלך.
עם כל צעד, מרחק שלו ממני הרגשתי את דפיקות הלב שלי ושלו מתגברות.
תישאר. אני רוצה לצעוק לו.
'אני אוהבת אותך'
אבל לא, האגו שלי גדול ממני.
אני לא יכולה להיות עם מישהו שפגע בי כל כך.
אני לא נולדתי לסבול, גם לא בשביל אהבה.
לפתע הוא מסתובב ושולח לי נשיקה כמו פעם.
כעת תורי לקחת את הנשיקה בשתי ידיי המושטות ולהכניס ללב כמו פעם.
אבל לא, אני בוחרת להתעלם, לקום וללכת.
פעולה המסמלת את הפרידה הסופית.
….
חמש בערב.
הודעה מאביב חברתי.
"סתיו, בואי לחוף".
שתיינו יושבות כעת אל מול השקיעה המנחמת ואביב מספרת.
"היא מספרת לי על רונן, ידיד טוב שלה.
היא מספרת לי שהוא ניסה לגעת בה ללא הסכמתה.
שהוא ניסה למשש אותה ולהשתמש בה.
היא מספרת לי שלאחר שצעקה עליו שיעזוב אותה הוא הכה בה בפנים ובעט בה בברכיים.
ראיתי את סימני החבלה על הגוף שלה והזדעזעתי.
איזה חיה יכול אדם להפוך בין לילה.
חיבקתי אותה בחוזקה ולחשתי לה.
"די, אני אוהבת אותך".
והמילים הנדרשות "הכול יהיה בסדר".
ניגבתי לה את הדמעות והתאפקתי לבכות כמה שפחות.
"הוא ישלם על זה".
שעה, שעתיים, שלוש אל מול השקיעה שמצתרפת לצערנו, אדומה וכואבת.
…..
המחר הגיע.
רונן קיבל צו הרחקה לחודשיים מאביב.
הסיפור של אביב כל כך דומה לשלי שהודתי לבורא עולם שעשיתי את הבחירה הנכונה.
שגיא, הוא לא שונה מרונן.
שגיא, הוא לא אהב אותי (או שכן.. )
אבל מה שבטוח, הוא אהב את הגוף שלי יותר ממני.
הוא אהב להביט עליי ולא להביט בי.
הוא אהב להרגיש אותי פיזית ולא להרגיש אותי נפשית.
אני רוצה לבכות מאושר ולא מצער.

אני רואה את שגיא נשען על קיר ונראה יפה יותר מתמיד.
כמה נערות נצמדות אליו והוא מחייך אלייהם עם שתי הגומות הכובשות שלו.
צבוע כל כך.
הוא רואה אותי מזוית עיניו ומפנה לי את כל תשומת ליבו.
"סתיו, חכי".
אני מחכה.
"סתיו, אני מבטיח שאני אשתנה בשבילך. אני אוהב אותך וזה לא ישתנה".
אני מחייכת חיוך עצוב כי זה כואב לי כל כך.
אני מחייכת חיוך עצוב כי הוא הבטיח זאת כל כך הרבה פעמים.
"שגיא אהוב נעוריי, להתראות".
אמרתי בכאב אך בידיעה שזאת ההחלטה הנכונה.