אהבה שורפת פרק 4
"נדמה לי שהיא שונאת אותי…" – לחש יובל לאוזנה של ליאל. כן, כאילו אני לא שומעת… באמת!
"מה פתאום תפסיק להיות טפשון. היא לא שונאת אותך. היא פשוט קצת…. פשוט קצת…. נו די, היא לחשה ואז אמרה בקול "עדן, מה את אומרת על התאום שלי??"
שתקתי.
היה קול בראשי שאמר לי "שילכו לעזאזל כולם. תגידי כבר מה שבראש שלך." ומצד שני. כל כך היה באלי להאמין דזו התחלה חדשה. והפרצוף הזה לא באמת חוזר לחיים שלי.
חייכתי.
"אני… וואו. זה הלם. אתם כל כך לא דומים… באמת אתם תאומים או מישו מאומץ?" אמרתי וקרצתי.
תוך כדי בדקתי את תגובתו של הילד שמתיימר להיות "יובל"…
הוא צחק. החיוך שלו היה כל כך מתוק.. נוסטלגי…
התייאשתי.
ישבתי לי במקום. עדיין בהלם מזה שהוא בכלל פה. כולם עוד דיברו מסביבי… נדמה היה לי ששמעתי את קולה של ליאל שאמר "אז אני משתחררת… דברי איתי… בקשר לקניון".
הנהנתי בראשי… מה כבר יכולתי לומר??!
~יובל~
אני לא יודע למה. אבל.. אוף!
אני באמת משחק אותה נחמד וממשיך בחיים. אבל… אני לא מצליח לשכוח ממנה.
יש לה את העיניים האלא… היפות. העדינות. רק המבט המתנכר שלה, כאילו היא שונאת אותי… למה?!
אני לא מכיר אותה זה בטוח…
מדהימה כזו לא הייתי שוכח. אבל אני משותק לידה. משותק. או יותק נכון מגמגם.
תמיד הייתי "ה…" דבר עם בחורות… אף פעם לא הסתכלו עליי כך.. אף פעם לא הרגשתי כך..
הפלאפון שלי צלצל.
עניתי
תגובות (1)
אהבתי