אהבה משוגעת

אני חושבת על דרך שבה אוכל להרגיש יותר מחוברת אליך עכשיו, כשאתה בכלל לא כאן. זה כאילו מתת, רק ש.. אתה לא מת, בעצם. אתה חיי לחלוטין, ופוגע בי, מעצם העובדה שאתה לא יוצר איתי קשר. וזה כל כך קל, אתה יודע? לשלוח הודעה, לחייג את המספר שלי.. גם אם היית מוחק אותו מהנייד, לא היית שוכח. אתה זוכר אותו בעל פה, וגם אם לא, אתה גר במרחק של 7 דקות הליכה לכל היותר, לעזאזל.
היה עדיף אילו היית מת בעיניי. או שהיית בוגד בי, ולא זורק אותי לטובת שום דבר. או שהיית טס רחוק. הייתי עצובה גם ככה, אבל עצובה אחרת. עצב שמהול בגעגועים ובתקווה, במקרה הזה, ואם היית בוגד בי, זה היה העצב השחור, הנבגד והנקמני שמשתוקק לבעוט לך במה שמו. שנינו יודעים מה השם שלו, הרי נתנו לו אותו יחד.
אבל אני לא יודעת כלום. מבחינתי, זו כמו התנזרות. לא טרחת להסביר לי יותר מפעמיים מה גרם לפרידה. אמרת שנהיה החברים הכי טובים, ואחר כך זה ירד לידידים, ומשם זה ירד לשום דבר. ועכשיו? עכשיו אני מתביישת להתראות עם כולם כי הם יודעים שזה קרה, הם יודעים ושותקים. פוחדים לדבר עם המשוגעת שחיה בהכחשה, במיוחד כשהאקס שלה לגמרי עובר הלאה. כשהוא מפיץ את הידיעה לכולם לפני שאני מספיקה להתאקלם.
אני לא רוצה להסתכל עליהם, לשמוע אותם ולהיות איתם. אתה מאמין? יש לי יום הולדת ממש בקרוב, ואני מתכננת להבריז ממנה, בגללך. אי בודד נשמע כמו האופציה הכי סבירה בשבילי כרגע.
אתה מעביר אותי גיהנום. ואז, כשאתה יודע את זה ואני יודעת שאתה יודע את זה, אני עוברת גיהנום נוסף של ייסורים והלם בלתי פוסק וריקנות איומה ואינסופית, כי אני מבינה שההדחקה שלך כל כך עמוקה עד שזה לא משנה לך שאני סובלת עכשיו בגללך.
אני שונאת את כולם. אף אחד לא מבין אותי, כולם אומרים לי לעבור הלאה. אבל איך אפשר לעבור הלאה אחרי שנה כזו? אהבנו אחד את השניה, התגברנו על הכל, היינו מושלמים, היית כל מה שרציתי. התרגלתי לאמא שלך ולאחותך ואפילו התמודדתי עם הפחד שלי לכלבים והתחלתי לחבב את הכלבה שלך. אני מתגעגעת אליהן, כמעט כמו אליך. מתגעגעת לבית שלך, לחדר שלך, לריח של המצעים שלך ולאוכל המזעזע שגם איתו התמודדתי, אפילו אם לא לדעתך. אני מתגעגעת להתרגשות ולצמרמורת שהיו לי בכל פעם שדפקתי על הדלת. לספה הכחולה. לתמונות, לארון הבגדים המסודר שלך.. לחולצות הענקיות שלך, לערימות הנעליים ולגרביים המפוזרות בכל מקום שאיכשהו אני לא נגעלת מהן כשאני נזכרת באותם הרגעים. את ל"ג בעומר ההוא, כשסוף סוף קנית מנורת לילה לחדר. היא הפיצה אור כתום, כולם ישנו והשעה הייתה מאוחרת. נשכבנו מסריחים מעשן על המצעים הלבנים ו… עצמנו עיניים. מי מתנשק בעיניים פתוחות? זה לגמרי מוזר. אני מתגעגעת לידיים שלך, לשפתיים שלך, לקול העמוק שלך, לחיבוק שלך, לנשיקות שלך. התאמת בדיוק. היית גבוה ממני במידה הנכונה, אבל כל בחורה שנמוכה ממך תוכל להתאים לך.
ואני שונאת את זה. שונאת את המחשבה שמישהי אחרת תשב שם במקומי, כי אני עדיין אוהבת אותך, אתה לא קולט? תגיד את זה כבר, תגיד שגם אתה אוהב אותי, ואתה לא חייב להתחרט על הפרידה. רק תגיד לי שזה לא נגמר, שאתה אוהב אותי ורק אותי, אהבה מהסוג שנדבק ולא יורד ממך ורק מתקלף עם הזמן כשמגרדים אותו, כמו מדבקה עם תג מחיר. לא נפרדנו כי כעסנו, לא נפרדנו כי אין יותר ניצוץ. נפרדנו בשיא, בחופש הגדול, שהיה לו כל כך הרבה פוטנציאל ללהיות מושלם. נפרדנו כשהאהבה שלי אליך עוד היית במגמת עליה, כשמכאן הכל עוד יכל להשתפר. יכולנו לבלות יותר שעות בבית הספר יחד עכשיו, לעשות עבודות ולהיפגש אחרי הלימודים. היית כזה מטומטמם, תאמין לי, ואפילו לא משנה לי כרגע כמה הסיבה מוצדקת. במקום לשפר הכל, גמרת את זה. וכשגמרת את זה, הרסת הכל. אותנו, את החבורה שלנו. את הרצון שלי ללמוד איתך, ללמוד יחד איתך בכיתה, לבוא לבית הספר. זה הרוס, כי לא טרחת לשתף אותי בדילמות המצפוניות שלך, את כל ההחלטות לקחת על עצמך להחליט ואת הפצצה זרקת ביום שיכל להיות מדהים, ונגמר כמו סיוט שאני עדיין מצפה להתעורר ממנו. כל כך כואב להיווכח לעובדות, שלא לדבר על לכתוב ולתעד אותן, אבל אני מניחה שזו הדרך שלי להתגבר, לבלוע את זה ואולי לעכל הפעם במקום להקיא הכל החוצה.
אני לא מאחלת לך להיות מאושר. תאשים אותי במה שתרצה, יכולתי להשתדל להיות מנומסת אבל זה היה שקר נוראי, ואף על פי שאני מכורה לשקרים, את זה אני לא מסוגלת להגיד או לכתוב או אפילו לחשוב בלי להרגיש בחילה. כרגע, אני לא מאחלת לך אושר. אני מאחלת לך שיכאב לך, שתתייסר על ההחלטה עד שתיאלץ לראות אותי בכל יום בבית הספר, שם יכאב לך יותר. זה מגיע לך, כי אתה משקר לכולם. יותר מזה, לעצמך. אני מאחלת שיכאב לך כל כך עד שתעמיד פני חולה ולא תגיע ללימודים כל כך הרבה עד שיכריחו אותך להגיע ללימודים, אחרת הציון שלך ייפגע. אתה תסתכל עלי, אני אהיה שם תמיד, לא תוכל להתחמק ממני. אני לא מוכנה לסבול את השקרים שלך יותר, ולכן אתה תיאלץ להיות אמיתי וכנה עם כולם ועם עצמך, להיראות חלש ולהתוודות, כי אהבת אותי אז. והפרידה הייתה מגוחכת להפליא. אבל עד שתתוודה, אני מאחלת לך כאב וצער שלא ידעת, כאב שיגרום לך לבכות. מאחלת לך להרגיש ריקנות וחוסר משמעות, שיכו בך כל יום ויזכירו לך איזו טעות עשית. אני רוצה שתרגיש הכל, תרגיש את מה שאני מרגישה. רוצה את זה כל כך, רוצה שתכרע על ארבע ותתנצל. שכולם ישמעו, שידעו שלא טעיתי.
אתה יודע מה הכי עצוב?
אם תחזור, אם תתחרט ותרגיש שאתה רוצה את זה שוב, שבעצם כל הפגיעות שחטפתי ממך בחודש האחרון ובמי יודע כמה חודשים הבאים, הן לשווא,
שאתה צריך אותי שוב,
אני עדיין אהיה כאן.
למרות כל הכעס הבוער, השורף, הכעס שמבעבע ומחכה להתפרץ, למרות שאני מאחלת לך גיהנום ארוך ארוך.. למרות כל הצער שגרמת לי, הדמעות והעלבון,
אני לא הולכת לשום מקום, עם אף אחד. לא בקרוב וגם לא בעוד הרבה זמן.
אני אוהבת אותך, מאוהבת בך עד כאב, צריכה אותך כל כך ולא משנה מי או מה יצליח למלא את החלל הריק בבטן שלי, הוא ירגיש כמו טופו, כי אתה… בשר. כואב לאהוב אותך, ומרגיש טוב להגיד שאני אוהבת אותך, כי נדמה לי שתיבת הטקסט הזו היא הדבר היחיד שלא ישפוט אותי על האמירה החמורה הזו, שאני ממלמלת בלילות שוב ושוב. תיבת הטקסט הזו לא תדחק בי לעבור הלאה, כמו כולם. הם לא יקחו את זה ממני. אני עדיין אוהבת אותך, גם אם זה הדבר הכי משוגע ששמעת ממני.
ממש לא אכפת לי כשזה נוגע לאהבה שלי אליך.