אהבה כואבת

עלמה פתחה את ליבה אליו, אל הבחור שאהבה. היא התכתבה איתו המון, בימים ובלילות. אופיר היה שמו. שם שכל פעם ששמעה אותו או ראתה אותו ליבה החל לפעום בעוצמה. רק הוא הצליח להסעיר את ליבה ככה, ורק הוא הצליח לשבות את ליבה ככה. הוא היה הדבר הראשון שהיא חשבה עליו כשקמה בבוקר והדבר האחרון שחשבה עליו לפני שהלכה לישון.
עלמה אהבה את אופיר, מכל ליבה. והיא לא ידעה אם הוא אוהב אותה בחזרה.

יום אחד, היא החליטה שהיא רוצה לבדוק את העניין. באיזור הערב, היא החליטה לשלוח לאופיר הודעה בה היא שאלה אותו אם הוא רוצה להיפגש מתישהו. היא ידעה שלרוב הגבר מזמין לצאת, אבל זה ממש לא עניין אותה.

עברו כמה דקות שנדמו כמו נצח עד שאופיר התחבר. תוך מספר שניות מאז שהתחבר הוא ראה את ההודעה, והתחיל מיד להקליד.
ליבה של עלמה דפק בעוצמה.

התשובה של אופיר הגיעה. "כן אפשר". אמנם באיזשהו מקום עלמה הרגישה קצת שהתשובה הזאת היא קצת קרירה, כמו מן "כן, זה לא שאני חס וחלילה רוצה, אבל זאת אפשרות", אבל היא הבינה שזה סתם רגישות יתר. ולאחר ההבנה הזאת ליבה התמלא באושר בלתי נתפס, היא חשבה אפילו שיש סיכוי שהאושר שהיא מרגישה הוא אושר בעוצמה החזקה ביותר שהרגישה אי פעם. וזה בהחלט אומר משהו, שכן עלמה הייתה בחורה שמרגישה דברים חזק.

"מצוין! מה דעתך על מסעדה?" השיבה לו עלמה.
"סבבה לגמרי מבחינתי." השיב אופיר.
ליבה של עלמה התמלא באושר, שכן התגובה השנייה של אופיר הביעה יותר רצון מאשר הראשונה.

הם קבעו את שאר הפרטים בהמשך השיחה, והמשיכו גם להתכתב, בשיחה זורמת למדי.
לאחר השיחה הלכה לישון.

יום הפגישה הגיע. מרחב התרגשות, עלמה בקושי הצליחה לתפקד בעבודה שלה, בתור שפית במסעדה, אבל איכשהו הצליחה לעמוד במשימות שהייתה צריכה לבצע.

היא סיימה את העבודה וחזרה הביתה. היא התחילה להתארגן לקראת הפגישה. היא לבשה את השמלה היפה ביותר שהייתה לה, נעלי עקב, את העגילים היקרים ביותר שהיו ברשותה, וכמו כן את השרשרת הכי יקרה שהייתה בבעלותה. בנוסף, שמה על עצמה את הבושם הכי יקר שהיה לה. לאחר שסיימה לטפח את עצמה באופן מושלם, יצאה לכיוון המסעדה.

היא הגיעה למסעדה. הם קבעו במסעדה איטלקית שהייתה מסעדת גורמה. הם קבעו בשמונה, היא הקדימה קצת מרוב התרגשות. לאחר כמה דקות בהן חיכתה לו הוא הגיע.

השיחה ביניהם הייתה מצוינת כרגיל. היא כל כך אהבה לצלול אל תוך עיניו הכחולות בזמן שדיבר או להסתכל על גומות החן שלו כשצחק.

המלצר כמעט הפריע לשיחה הזורמת כששאל אותם מה הם רוצים להזמין. היה להם טעם דומה באוכל, והם ידעו זאת. על כן ענו פה אחד: "פיצה עם פטריות!"
"וואו וואו, יש לנו פה זוג חבל על הזמן", אמר המלצר.

הרגע הזה היה ככל הנראה הרגע המביך בחייה של עלמה. וזה בהחלט אומר משהו, שכן היו לעלמה לא מעט רגעים מביכים בחייה.

למשך כחצי דקה עלמה ואופיר הביטו אחד בשני בדממה מביכה. לאחר הבערך חצי דקה הזאת, המלצר הבין מה הוא עשה וביקש מהם סליחה, וכמו כן שאל מה ירצו לשתות. כאן דווקא היה שוני ביניהם – עלמה הזמינה פנטה ולעומתה אופיר הזמין קולה.

המלצר הלך. הם שתקו לעוד כמה רגעים עד שעלמה שאלה את אופיר "מה ההגדרה שלנו? אנחנו ידידים, זוג… אני קצת מבולבלת. אנחנו מדברים כל היום וגם על דברים אישיים אבל כאילו… לא ממש הרגשתי שאי פעם לקחנו את זה באמת לשלב הבא… אני יודעת שאני מאוד הייתי רוצה… מה איתך?"
אופיר הביט בה למשך כמה רגעים בדממה.
לאחר מכן ענה "תראי, עלמה… את בחורה מאוד חמודה, וגם יפה… אני… אולי הייתי רוצה להיות איתך בקשר מהסוג הזה… אבל למען האמת, אני לא ממש מרגיש שאני מסוגל. היו לי המון עניינים בזמן האחרון, בעיות בריאותיות, בעיות במשפחה… אני פשוט ממש לא מרגיש שזה מתאים כרגע, אני לא בנוי לקשר מהסוג הזה."
"אני יכולה לעזור לך עם הבעיות האלה, בתור בת הזוג התומכת…"
"את עוזרת לי מצוין בתור ידידה, באמת שאת מדהימה. אבל אני מצטער, אני… לא יכול לקחת את הקשר הזה לשלב הבא כרגע. אני באמת מצטער עלמה…"
הדבר שהכי כאב לעלמה זה שהיא הבינה אותו, היא באמת הבינה אותו. ולמרות שהבינה אותו, הפגיעה שחשה הייתה כל כך חזקה. היא הרגישה איך כל הציפיות שבנתה התנפצו לה בפרצוף. היא לא יכלה לשאת את זה.
"אני… מבינה, אופיר. אבל… נסה להבין אותי במעשה הבא שאני אעשה…"

עלמה הלכה משם, בוכה את חייה. הדמעות המשיכו והמשיכו לזלוג. היא מעולם לא הרגישה כאב כזה. וזה בהחלט אומר משהו, שכן עלמה הייתה בחורה שמרגישה דברים חזק.

אופיר נשאר במסעדה, והיה בהלם מהעזיבה הפתאומית של עלמה. אבל הוא הבין את העזיבה הזאת. הוא הספיק לקלוט שהיא בכתה תוך כדי העזיבה, וזה גרם לו לתהות האם מה שהוא עשה היה צעד הגיוני באיזושהי צורה. לבסוף הגיע למסקנה שכן. עם כמה שהרגיש רע על הפגיעה שפגע בעלמה, הוא באמת לא היה מסוגל לקשר מסוג כזה.

שנה עברה מאז שעלמה ואופיר נפגשו. רוב הבעיות של אופיר כבר הסתדרו, המצב הבריאותי והמשפחתי שלו השתפר בהרבה. הוא ועלמה ניתקו קשר לגמרי, פחות או יותר מיד לאחר הפגישה ההיא. היו ביניהם כמה התכתבויות בודדות שאופיר יזם, אבל אופיר הרגיש שהוא מנהל אותן – עלמה בקושי הגיבה לו, היא הגיבה תגובות קצרות שלא ממש מפתחות שיחה. לאחר כמה התכתבויות כאלה אופיר ויתר והקשר התנתק לגמרי.

ביום בו עברה בדיוק שנה מאז הפגישה, אופיר פתח את הפייסבוק. ואפילו שהוא כבר מזמן לא עשה את זה כי הוא ניסה לשכוח ממנה, הוא נכנס לפרופיל שלה. הוא לא היה בטוח אפילו למה הוא עשה את זה, הוא הרגיש כמעט כאילו היד שלו זזה לבד.

לתדהמתו, הוא גילה שהיא במערכת יחסים עם אדם אותו לא הכיר. הוא לא תיאר לעצמו שהיא תתגבר עליו כל כך מהר.

לאחר התדהמה בא הצער. הכאב. ותחושת הפספוס הזאת. פתאום לאחר שנה הבין כמה היא הייתה מדהימה, וכמה היה לו מזל שהיא הייתה בחייו. פתאום הוא הבין כמה הוא טעה. פתאום הוא הבין כמה הוא היה צריך לדאוג שהיא תישאר בחייו ולא לתת לה ללכת. פתאום הוא הבין כמה הוא אהב אותה, מכל ליבו.
אופיר מעולם לא הרגיש כאב כזה. וזה בהחלט אומר משהו, שכן אופיר היה בחור שלא מרגיש דברים חזק. חוץ מאשר כלפי עלמה.
אותה איבד.