מובלת לגרדום פרק 1

סופיה שכבה דוממת במיטה הגדולה שניצבה במרכז החדר במלון קטן בעיירה גדולה ומצליחה שעמד בראשה השריף ארגורן. הצוואר של סופיה כאב מחץ ההרדמה שנורה לעברה-חץ קטנטן עם מעט רעל בקצה שלו, אתה צריך לשלם הרבה מאוד כסף כדי להשיג דבר כזה. וגם המצח כאב לה, היא לא תאמין כשתתעורר ותראה שהוא לא מדמם. דלת החדר נפתחה בחוזקה ותומס נכנס לתוך החדר השומם. עכשיו סופיה כבר הייתה ערה, אך לא פקחה את עיניה כי להבין מה קורה מסביבה, איפה היא ולמה היא פה. תומס הוא הבן של השריף, וכשארגורן ימות הוא עתיד לקחת את מקומו. תומס מוכר בכל העיירה וגם בערים שמסביב ואפילו הרחוקות ביותר בשל תכונותיו הרבות והייחודיות כגון: מוח מבריק, אומץ לב, יופי משגע, עדינות, קשיחות וקבלת השונה והאחר. הוא אמור להחזיר את סופיה למקסיקו, למקום ממנו הגיעה כי שיוכלו לשפוט אותה ולהוציא אותה אפילו להורג בגלל רצח שהיא לא ביצעה. תומס כבר שנים חלם לפגוש מקרוב את נסיכת מקסיקו האגדית, הסיפורים אומרים שהעיניים שלה כחולות כמו מים זורמים באביב ושיערה בהיר כצבע החציר לפני קצירתו. בשנה שהביט בה, הוא הבין שכל מה ששמע אפילו לא מתקרב ליופייה האמתי של הנסיכה. הוא ישב וחיכה עד שהיא תתעורר. סופיה פקחה את עיניה כשהפסיקה לשמוע קולות והופעתה לגלות שהיא בחדר מלון קשורה למיטה. היא ניסתה להתיישב אך ברגע שזזה הנער שעמד מולה כיוון את רובה הצייד שלו לראשה. אז היא חזרה לשכב והוא הרפה את אחיזתו מהרובה. סופיה תלתה בו מבט שונא וקריר, הרי הוא האיש שייקח אותה לגרדום. מבט שתומס א היה רגיל לקבל מאף בחורה בחייו הרי כל הבחורות תמיד העריצו אותו. סופיה הייתה הקטנה לשושלת המלוכה, בת 15 בסך הכל וכנראה שגם לא היא תירש את הכתר ותמלוך על מקסיקו אלא אחותה הגדולה ענבאל. תומס כבר היה קרוב ליום הולדתו ה 21 שבה כנראה גם יינשא לאחת הבנות המאושרות העיירה. הוא הביט בה, וכל הנאום שהתכוון לנאום לה פרח לפתע מזיכרונו. במציאות עיניה לא היו כחולות, אלא ירוקות כהות וגדולות עם ריסים עבים וצפופים. המבט שלה היה המום, מפוחד ולא ממוקד. שיערה היה בצבע חום, כמו קליפת אגוזי הלוז והיא חבשה סרט רקמה בצבעים: אדום, צהוב, כחול וירוק. הוא ניסה להעמיד את עצמו במקומה, נער בן 15 שברח מהמדינה שלו מתעורר בוקר אחד קשור למיטה ורובה מכוון לראשו. הוא בהחלט הבין את הפחד והבלבול שלה.
"בואי. הוא אמר לפתע. יש לנו מסע ארוך ואני אשמח אם נצא כדי שאני אספיק לחזור." היא לא הוציאה מילה מהפה, אך נתנה לו לשחרר אותה בלי התנגדות ולקשור אותה מחדש לאוכף של סוסה.
הם לא דיברו במשך השעתיים שרכבו, הוא על הסוס הגזעי מסוג קווטר החום שלו והיא על האפלוסה הקטנה שלה, רבקה. בארצות הברית סוסי אפלוסה היו נחשבים ללעג וצחוק ולא היה להם כלל ערך. פעם תומס אמר שהסוסים האלו דומים יותר לכבשים מאשר לסוסים. האנשים בארצות הברית שהיו חקלאים העדיפו סוסי עבודה חזקים כמו הגזעים הערבים למיניהם, קווטרבקים וסוסים מעורבים חזקים. במקסיקו ובטקסס העדיפו את האפלוסות השקטות והרגועות הטובות לטיפוס. הוא החזיק את הסוסה שלה בחבל ארוך. ידיה היו קשורות אחת לשנייה ולקרן האוכף, רגליה היו קשורות לארכובות העור ששפשפו את רגליה. הוא שלח לעברה מבטים, שואל את עצמו למה היא לא מדברת, למה היא לא מסכלת עליו, למה היא לא יוצרת קשר. ואז הוא חשב, היא האסירה שלו, הלא אמור להיות לה קשר איתו. הוא קיבל משימה פשוטה, להחזיר אותה בחיים להישפט במקסיקו אבל משהו הרגיש לו מוזר כשהוא הוביל אותה ככה עם הסוס. אולי עמוק בתוך ליבו הוא ידע שהיא חפה מפשע. היא סובבה את מבטה וראתה שהוא מסתכל בה. היא לא הזיזה את מבטה, אך היא הסמיקה, גם מהחום וגם ממבוכה.
הידיים שלה התחילו לכאוב אחרי שעות ארוכות של רכיבה. החבלים שפשפו את עורה ופצעו אותה. אפילו כשהחלה לדמם מהחבל הגס היא לא פצתה את פיה ולא דיברה. תומס שם לב שהיא לא שקטה ושהיא מזיזה את הידיים כל הזמן. הוא היה הראשון שנכנע לשתיקה ואמר: "מה קרה לידיים שלך?" היא הסתכלה עליו. המומה קצת, אך לא ענתה לא. היא השפילה את מבטה אל ידיה, הוא עצר את סוסו וקרב אותה אליו. הוא הזיז קצת את החבלים בניסיון לא להכאיב לה יותר מאך שזה עכשיו והוא ראה שמתחת לחבלים הידיים שלה מתחילות לקבל צבע סגלגל ודם כהה נוזל ונספג בחבל הגס. "נעשה הפסקה." הוא הודיע בהחלטיות. והיא לא יכלה שלא לחשוב איזה מזל יש לה. מזל שדווקא הוא מחזיר אותה ולא איזה גבר אלים שכבר היה רוצח אותה.