אהבה בוליביאנית

כל החיים הוא גדל בתור נסיך.
הבן הבכור למשפחת אשכנזי המפוארת.
הוא היה התלמיד הכי טוב בכיתה, הילד הכי אהוב בצופים, הנער הכי יפה בתיכון.
אי אפשר היה שלא להתאהב בו.
אבל הוא, תמיד היה ביישן בליבו.
מסוג האנשים שכולם רצו להיות אבל זה מעולם לא עלה להם לראש.
כאילו.. לא נפל לו האסימון. הוא לא הבין שהוא המרכז.
למרות שהרבה בנות יפות תמיד הקיפו אותו הוא מעולם לא מצא אהבה אמיתית.
לצבא הוא התגייס בתחילת שנות ה2000.
כשהאינתיפדה פרצה הוא היה שם. כל הזמן ובכל מקום.
בג'נין, בשכם, בחברון.
הוא עשה דברים. ראה דברים ששינו אותו.
נפשו העדינה של ילד הפרחים מצהלה נשרטה קצת.
ההורים שלו לא זיהו אותו כשהיה חוזר הביתה.
אחרי שלוש שנים קשות אך מספקות ומבגרות הוא רצה להתרחק קצת.
הוא רצה להשתחרר.
גם ההורים שלו רצו שיברח קצת. שיהיה לו השקט שהוא כל כך צמא לו.
ביחד עם עוד 4 חברי ילדות הוא עלה על המטוס לדרום אמריקה.
הם חרשו יחדיו את צ'ילה, ארגנטינה, ברזיל.
אבל הוא מכולם התאהב במקום אחד – בוליביה.
משהו בנונשלנט הלטיני של בוליביה הקסים אותו.
ושם הוא פגש אותה.
היא שהתה בחדר שמולו בהוסטל.
גם היא הגיעה ליבשת אחרי הצבא עם כמה חברות, אבל לה לא היה ממה לברוח.
היא נסעה כי.. כולם נוסעים ו.. אולי היא באמת תגלה שם עולם חדש ומיוחד.
לראשונה הוא הצליח להיקשר למישהי.
השיער החום והארוך מדי שלה, הניצוץ התמים והסקרן הזה בעיניים שלה, החיוך הקטן הזה שתמיד היה מרוח על פניה, הוא היה מאוהב.
שתי החבורות התחילו לבלות יחד אבל אותם עניין רק אחד את השני.
"ובארץ, כשנחזור מפה, זה ישאר אותו דבר?" היא שאלה אל מול השקיעה הבוליביאנית.
הוא לא ידע לענות לה. החודשים האחרונים האלה היו כל כך שונים ממה שהכיר כל חייו.
איך הוא יודע שכך יהיה גם בארץ?
הם היו משתכרים ומעשנים ומסניפים מכל הבא ליד, שוכבים וממריאים בדמיון לעולמות אחרים.
היא היתה כל כך הרבה יותר הרפתקנית ממנו.
הוא הרגיש צורך תמידי להוכיח לה שהוא לא כזה חנון כמו שתמיד לעגה לו שהוא, שגם הוא יודע להשתגע כשצריך.
יום אחד החבורות יצאו לטיול במדבר המלח.
היא טיפסה איתו לאחת הגבעות והם נהנו בדממה מהנוף.
לפתע היא שלפה כמה כדורים.
הוא מעולם לא נגע בדברים האלה אבל.. הוא בדרום אמריקה לא? הטיול הגדול.
מה כבר יכול לקרות? והרי היא גם ככה חושבת שהוא חנון גמור.
הראש שלו קצת הסתחרר. "אני בכלל לא מרגיש כלום" טען באוזניה.
היא אמרה לו שיחכה.
כשירדו מן הגבעה גילו שכמה יפנים התחילו עם חברות שלה.
"החברה האלה פה כבר שבועיים והם מספרים שהם משחקים משחק עם תיירים אחרים – ג'יפ נול ג'יפ, נותנים פול גז והראשון שמשתפן וסוטה מהדרך משלם לשני 2000 פזוס!"
"זה לא נורמלי" היא אמרה.
"יאללה" הוא אמר לפתע. זאת ההזדמנות שלו להוכיח את עצמו. אפילו היא לא היתה מעיזה לעשות כזה דבר. תחושת ביטחון שלא הכיר מילאה אותו. הוא מסוגל לזה. אחרי זה היא תאהב אותו באמת.
הם עמדו במרחק של כ500 מטר אחד מהשני. ג'יפ מול ג'יפ בשממה של מדבריות המלח.
איתו ברכב היא היתה עם החברות שלה.
חברים שלו ניסו לשכנע אותו שיוותר. "לא חסר לנו כסף" ניסו להכניס בו הגיון.
אבל זה לא הועיל.
לספירת שלוש של איזו מקומית הם נתנו גז.
הוא ראה את הג'יפ השני מתקרב
הוא הסתכל עליה מפוחדת.
הוא עצר אותה כשניסתה לתפוס את ההגה.
הוא היה בן 21.
מהתאונה לא נשארה אפילו גופה לקבור.
ילד הפרחים מצהלה יישאר לנצח בן 21 ליד גבעת הפרחים, בקריית שאול.