אהבה אילמת (-4-) ~אחרון~

רוז נשענה בישיבה על קיר הבקתה המתפוררת.
החתול השחור אותו אימצה, ישב בנחת על רגליה, מתפנק על ליטופיה הרכים.
הגעגועים אל דין אינם פסקו. יום אחר יום הייתה בתקווה לבקתה ולראות את פניו.
כל פעם מחדש נחלה לה האכזבה בבקתה, אך בכל יום שבה התקווה אל לבה.
"אני שמח לראות ששמרת אותו," הקול היה מוכר, אבל הוא היה מלא צער במקום אותה שמחה.
רוז קפצה למשמע קולו, גורמת לחתול ליילל בכעס על התגובה המפתיעה.
הוא פתח את ידיו לחיבוק אוהב ורוז מיד נעטפה בזרועותיו האוהבות.
היא בכתה, נותנת לדמעות הגעגוע לצאת בבת אחת.
"התגעגעתי אליך כל כך." הוא כרך את זרועותיו חזק יותר סביבה.
אילו רק יכלה להגיד לו גם אותו משפט, חשבה בלבה. אך המילים סירבו לצאת מפיה.
הוא הביט בפניה וחייך. "את הפכת ליפה יותר ממה שהיית." הוא נגע רכות בשערה הזהוב. "אין לך מושג כמה התגעגעתי לחברתך. אבל את צריכה להבין, היית לי סיבה כשעזבתי," קולו התחיל לרעוד ודמעות התחילו לבצבץ מעיניו.
'מהי הסיבה אם כך?' אצבעותיה סימנו את שאלתה.
חיוך עצוב נפרס על פניו. "בואי שבי, זאת סיבה ארוכה." הוא התיישב כשהוא מורה לה להתיישב לפניו, מחבק אותה ולוחש לאוזנה.
"אחי חלה מאוד, הוא היה צריך לנסוע לארץ אחרת עם רופאים מקצועיים. לא היה מי שיהיה איתו ולכן הלכתי…" הוא התחיל לספר לה, קולו העצוב לוחש לאוזנה וגורם לגופה לרעוד.
"…ואז זה קרה, הוא מת," הוא הגיע לסופו של הסיפור. "אחי מת." הוא רעד, דמעות נוצצות התחילו לזלוג על פניו.
היא ליטפה את פניו, משדרת לו במבטה את הצער שחוותה איתו על מות אחיו הצעיר.
דין נשך את שפתיו, מנסה לעצור את הבכי המאיים לפרוץ מגרונו. "אני לא יכול לאמין שהוא מת," אמר, קולו חנוק.
רוז הרגישה חסרת אונים. היא רצתה לעזור לו, לומר מילות נחמה…
היא הסתובבה אליו, מבטה פוגש בשלו. 'אני בטוחה שטוב לו שם למעלה' אצבעותיה אמרו. 'עכשיו הוא בטח מלאך' חיוך עצוב הופיעה על פניו של דין. "כן, הוא מלאך."
שתיקה מרגיעה סררה בבקתה הקטנה, נותנת לרעשים מבחוץ להישמע כמנגינה.
"בואי," אמר לה ברכות, תופס בידה. "אני רוצה להראות לך משהו."
לא מבינה, הלכה אחריו רוז כשידו מחזיקה בשלה.
'לאן הוא רוצה ללכת?' תהתה בליבה.

"הגענו," לחש לאוזנה.
הם עמדו בפתח בית הקברות של העיר.
לא לקח לה הרבה זמן להבין מדוע רצה לבוא לכאן, אל מקום מפחיד כל כך.
הוא לקח אותה אל קבר בעל מציבה אפורה עליה נחרטו שמו של אחיו.
'טומאס פליין' ליד שמו נחרט סמיילי מחייך. היא הרימה מבט שאול לעבר בדין.
"הוא ביקש ממני את זה," הסביר. "הוא היה ילד מיוחד," אמר, מנסה לעכל שעליו לדבר על אחיו בלשון עבר.
רוז, חיבקה אותו בחום. 'הוא באמת נשמע כזה'.
"את רוצה לדעת מה עוד הוא ביקש ממני?" שאל אותה לפתע.
היא הנהנה בתגובה.
"הוא ביקש ממני להישאר מאושר ולעולם לא לשכוח אותו ו…" הוא עצר לרגע, לבו פועם בחוזקה. "והוא ביקש ממני לעשות את זה כאן." הוא כרע ברך לפניה, מוציא טבעת זאב עדינה מכיס מעילו. "הוא ביקש ממני להביע את אהבתי לפני מי שאני אוהב, לידו."
דמעות הציפו את עיניה. היא הביטה בדין ואחר כך הביטה בקבר ולחשה לאחיו בליבה, 'תודה'.