אדיש זאת המילה.

חשבתי שזה הכל בעולם,
רגשות.
להרגיש עצוב להרגיש שמח
אפילו כועס או מפחד.
אבל בעיקר רגש האהבה,
אני איבדתי את זה, את הכל
את כל הרגשות כולן, עד טיפת הרגש האחרונה.
אדיש זאת המילה…
בהתחלה לא הרשתי לעצמי להיכנע.
אבל אלו סתם רגשות, הרגשות שלי אבל עדיין סתם.
לא חשובות גם אף פעם לא היו וגם לא יהיו.
זה נגמר.
אני כבר לא אצחק מאותן בדיחות שהצחיקו אותי וגם לא מדברים אחרים.
אני כבר לא אבכה בגלל אותם סיבות או מסיבות אחרות.
אני כבר לא אכעס על אותם דברים או בגלל דברים מעצבנים אחרים.
אני כבר לא אפחד מהדברים שהפחידו אותי או מדברים מפחידים אחרים.
אני כבר לא אוהב, אני לא אוהב את אותם אנשים או אנשים חדשים, אני לא ארגיש שאותם אנשים או אנשים חדשים אוהבים אותי חזרה.
אני כבר לא ארגיש יותר וזה כבר לא משנה.
אני לא ארגיש יותר ככה החליטו החיים.
אני לא ארגיש עד שיום אחד היא תבוא ותציל אותי, תציל אותי מהאנשים שעושים לי רע, תציל אותי מהמצב הזה, תציל אותי מעצמי.