אדוות הגלים

אדוות המים מלטפות את קרסוליי, רוח נושבת בשערי הארוך גורמת לצמרמורת לטפס במעלה גבי.
השמלה הלבנה והארוכה שלגופי מתבדרת ברוח הקרה, הכאב שבתוך ליבי קר באותה המידה.
הוא מת , אין מי שיחזיר אותו בחזרה, הוא מת, ועכשיו נשארתי בעולם הזה בודדה.
לקחתי צעד אחד קדימה , הקרסוליים נבלעו באדוות הגלים, לקחתי צעד נוסף קדימה, אל תוך המים הכחולים נוצצים.
השמש עומדת לשקוע אי שם באופק הרחוק ממני באלפי קילומטרים, השמיים צבועים בגווני שקיעה מדהימים.
אני לוקחת עוד צעד פנימה, המים כבר עוברים את ברכיי, ובתוכי כמו סערה רגשותיי.
אני ממשיכה לצעוד פנימה עד שהמים כבר מגיעים לכתפי, המוח שלי צועק לי לעצור, די.
אני מתעלמת מהמוח ומקשיבה ללב, ונכנסת פנימה אל בין הגלים הגועשים.
נשימה עמוקה ממלאת את ראותיי במים קרים, אני מדמיינת את פניו בין אודות הגלים.
והנה עם השמש שוקעת, חיי ישקעו גם הם.